בשעה שאתם קוראים את הטור הזה, אני חוגג 39. וכשאני אומר "חוגג" אני מתכוון כמובן לשוקע במחשבות קיומיות ומדכאות סביב שאלות כמו לאן אני הולך, מה אני עושה ובעיקר האם אני מאושר.
יום ההולדת האחרון עם קידומת שלוש. אני מוכן להישבע שרק לפני יומיים ישבתי בעמדת המחשב שלי במשרד הפרסום שעבדתי בו בבורסה ברמת־גן ולא האמנתי שאני כבר בן 30. אתם בטח חושבים שאני מגזים, אבל ממש לא, יום הולדת שלושים היה טראומה בשבילי. אני זוכר שירדתי למטה מהמשרד ופשוט התחלתי להסתובב סביב הבניין במין התקף חרדה. עישנתי קופסת סיגריות שלמה ולא הצלחתי להירגע מהמחשבה שאני כבר לא בן עשרים ומשהו.
ועכשיו? 39. מתוקף היותי אדם חרדתי שמשתדל תמיד לפחד קדימה, נראה לי שהגוף שלי החליט באופן עצמאי להכין אותי בהתרעה של שנה למשבר גיל הארבעים. זה התחיל במשבר פיזי שכלל אבחון בקע. כשהייתי במיון שאלתי את הכירורג אם זו לא תופעה של מבוגרים, והרופא בעל המבטא הרוסי הכבד והגישה הקלילה אמר לי: "נו כן, של מבוגרים, בן כמה אתה חושב שאתה?"
מה קלציום
אבל יש עוד כמה סימנים לכך שהזדקנתי. סבתא שלי התקשרה לברך אותי ואמרה לי "מזל טוב, אתה כבר לא ילד". את סבתא שלי, אני תמיד ילד בשבילך! ואני מזהה יותר שירים ב"עברי לפני שבת" מאשר במצעד השנתי. או העובדה שאמא שלי התחילה לאחרונה להמליץ לי על ויטמינים – "תיקח קלציום, זה נורא חשוב". למה את אומרת לי לקחת קלציום? תגידי לי לא לצאת עם שיער רטוב מהמקלחת, מה קלציום עכשיו.
אני קורא דו"חות פנסיה רבעוניים. לא מבין כלום, אבל קורא. פייסבוק מזכיר לי אירועים מלפני שמונה שנים שאני נראה בהם מבוגר. התחלתי לבדוק לחץ דם מדי פעם בבית, בשביל הכיף. אם אני שותה יותר משני צ'ייסרים אני קם עם כאב ראש של מישהו שהעיד נגד אביגדור ליברמן (ומדבר איתכם פה מישהו שבתקופה הטובה שלו היה גומר בממוצע בקבוק וחצי עראק בסופ"ש). הגיל ללא ספק נותן את אותותיו בגוף, אבל בגילי אני שומע את אותותיו חלש, וכאילו מרחוק.
יום הולדת שלושים היה טראומה בשבילי. ירדתי מהמשרד ופשוט הסתובבתי סביב הבניין בהתקף חרדה. עישנתי קופסת סיגריות ולא הצלחתי להירגע מהמחשבה שאני כבר לא בן עשרים ומשהו
גם הנפש עושה את שלה. אני חושב שיותר מהגיל הביולוגי, הפרידה מאבי היא האירוע שביגר אותי במיוחד. לא מבחירה. גם אם הייתי חוגג השבוע 71, אם אבא שלי היה בחיים אני בטוח שהייתי מרגיש קצת ילד. מספיקה צביטה אחת שלו בלחיים שלי כדי לגרום לי להרגיש בן 12 שוב, שהוציא 93 בהיסטוריה. אבל הוא לא כאן, וההתמודדות מבגרת, וגורמת לך להסתכל על הילדים שלך ולחשוב דברים מבוגרים בראש. כמו, למשל, למה אני לא מתעסק מספיק במשבר האקלים, והורס לקטנים את העולם. השבוע אפילו חשבתי לכתוב צוואה, אבל אז ירדתי מזה כי לא התאים לי הקטע המביך של פירוט הרכוש שאין לי.
מה אני צריך לעשות במשבר גיל הארבעים שלי? בשלב מסוים חשבתי אולי להיות כמו כולם ולקנות אופנוע. יש לי רשיון, תתפלאו. אבל אז נזכרתי בתקופה שעברתי לתל־אביב וקניתי אופנוע: פחדתי כל כך להימרח על הכביש בגלל איזו סיטרואן שלא תראה אותי, אז השארתי אותו מתחת לבית שנה וחצי ואז מכרתי אותו.
חשבתי אולי גם לפתח תחביב מסוכן. אולי צניחה חופשית, שאף פעם לא עשיתי. אבל תמיד נראה לי מטופש שמשבר שבבסיסו ההבנה שאתה הולך למות יגרום לך להגדיל את הסיכוי שזה יקרה מוקדם מהממוצע.
חשבתי אולי לעזוב הכול ולקחת את המשפחה לטיול של שנה סביב העולם. הבעיה היא שהקורונה די מגבילה את היכולת לעשות את זה. יש מעט מאוד מדינות פתוחות, ולא נראה לי שיהיה לילדים כיף לבלות שנה בסלובניה, צ'כיה וקזחסטן.
זריזים מקדימים
בגיל 40, כלומר בגיל 39, קלישאות מתחילות להישמע פחות כמו קלישאות ויותר כמו אמת צרופה שאומרים יותר מדי. יום ההולדת הזה מעורר המון מחשבות על משמעות. מילה גדולה, "משמעות", אבל היא תופסת אצלי נפח גובר בתקופה האחרונה. אני מוצא את עצמי יותר ויותר מקנא באנשים מסיבות רוחניות. הייתי רוצה שיהיו לי יותר כסף ונכסים, אבל מה שהכי מעורר בי קנאה הוא לראות אנשים שמחייכים את עצמם לדעת כי הם מצאו משמעות; מצאו את המשהו האחד הזה שגורם להם להפסיק להרגיש שהם ליד, כמעט, עוד לא שם. הבעיה אצלי היא לא שלא מצאתי, אלא שכנראה רק עכשיו הבנתי שאני אפילו לא מחפש.
אז החלטתי שמשבר גיל הארבעים שלי לא יסתכם בקפיצה ממקומות גבוהים אלא בהגעה אליהם. אני לא יודע מה זה אומר עדיין – התנדבות, תורה, יוגה, אתם מוזמנים להציע רעיונות. אבל אתם יודעים מה, לשמחתי יש לי שנה לברר. זריזים מקדימים למשבר.
ובכל זאת, לסיום, אם יותר לי לנצל את במתי הצנועה כדי להודות לד"ר זמרי הנפלאה, ללא ספק הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים (לא שאני כזה טוב בבחירות, ויעידו הבחירות הקודמות); ולשלושת ילדיי, שהם מעיין נובע של תמימות ושובבות שממלא אותי באושר גדול ובעצבים קטנים. תודה שמילאתם את חיי והענקתם לי משפחה "מהממת", כמו שאומרת הזאטוטית. אם לא הייתם ממלאים את הרוב, לא היה לי כוח לחפש איך למלא את כל השאר. אוהב אתכם.
