הרב יוסף דב סולובייצ'יק הגדיר את הברית הישראלית, שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל, ככוללת שתי בריתות – ברית גורל וברית ייעוד. רובנו ככולנו מרגישים שותפים לשתי הבריתות הללו. ברובנו קיימים – ולו בעל כורחנו ולכל הפחות בעיתות צרה, אך לא רק – רגשי אחווה וסולידריות עמוקים לעם ישראל וליהודים באשר הם. רובנו מייחלים להתגשמות חזון התורה והנביאים בדבר תיקון אדם, עם ועולם, שלום וצדק עולמי.
דווקא משום כך מתבקשת השאלה: מדוע המציאות החברתית בעם ישראל היא של קרע וקיטוב, ניכור ואיבה? מדוע השיח הציבורי בעם ישראל כל כך מתלהם ולעיתים אף אלים? התשובה הפשוטה היא שריבוי המחנות, הדעות, והאמונות, השונות ואף המנוגדות, והמחלוקות החריפות ביניהן, הן שהופכות את המרחב החברתי שלנו לשדה קרב קשה ומר. התשובה הזו מתבקשת, אך אינה מספקת.
אם נישאֵל על כך, רובנו המכריע נענה שהמציאות הזו אינה מוצדקת, אינה ראויה ואינה מקדמת. כולנו מבינים שהאמת כולה אינה נמצאת אצל שום אדם ומחנה מסוימים, אלא מפוזרת בכל האנשים והמחנות והולכת ומתלקטת מכולם. כולנו יודעים שהתרבות הישראלית היא תרבות של שיח ערני ודעתני, של מחלוקת מתמדת שאינה מקבלת שום נתון או דעה כנצחיים, אלא אדרבה, רואה בכל אלה חומרי גלם לעיבוד ושכלול.
המסקנה המתחייבת מכך היא שריבוי דעות ומחנות הוא לטובה ולברכה, ושמחלוקת עניינית מקדמת את כולנו כיחידים, כקהילות וכחברה למקום שלם וטוב יותר. איזהו (אדם ומחנה) חכם? הלומד מכל אדם (ומחנה). "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לימד אותנו הראי"ה קוק, משום שבמחלוקות ביניהם באות לידי ביטוי עוד ועוד דעות, ודווקא בהארת כולן על פני האופק התודעתי שלנו אנו הולכים ומתקרבים לשלום, לשלמות שהיא האמת. ואכן, כולנו מייחלים לשיח ציבורי שרואה כברכה את ריבוי הדעות, שמתקיים בכבוד ובנועם ולא פחות מכך בהעמקה ובאופן נוקב (פשרה היא ענין למישור המעשי, לא הרעיוני), ובכך יהיה למפרה ומקדם, מפתח ומשכלל.
כל זה מגדיל את התמיהה והקושיה על מצבו העגום של השיח הציבורי שלנו – שיח רדוד, פלקטי ואלים, שמסתכם במשפט קצר: "כל האמת והטוב אצלי, כל השקר והרע אצלך". כלומר, הטעות היא חטא ופשע, והטועה הוא לא פחות מ"עוכר ישראל". זהו לא רק מצב עגום, אלא סכנה של ממש להמשכו והצלחתו של מצעד החיים הישראלי. ניצניה הפורים ראש ולענה של סכנה זו הם הסדקים המתגלעים בברית הגורל, והספקות וההתרסות ביחס לברית הייעוד, המופיעים בזמן האחרון ביתר שאת.
עבודת ההווה
כמענה למצב הזה אני מבקש להציע ברית נוספת – "ברית הדרך". כוונתי לברית שעניינה האיכות והסגנון של הליכתנו העכשווית יחדיו בדרך ההיסטורית הארוכה והסבוכה של עם ישראל. לעניות דעתי, המסע הזה, החותר לממש את ברית היעוד מכוחה של ברית הגורל, לא יצלח ללא "ברית הדרך". אנו חייבים לכרות ברית המתייחסת לאופן ההתנהלות שלנו כאן ועכשיו, להווה המתמשך שלנו, ליומיום על כל תלאותיו ומהמורותיו.
ברית זו אינה כפויה עלינו הר כגיגית, או מנצנצת ושובת לב מן העתיד הרחוק, אלא אנו הקרואים לכרות אותה כאן ועכשיו, מתוך אמונה ואהבה, ענווה ותבונה. עיקר החידוש ב"ברית הדרך" הוא ההמשגה של מה שאינו חדש כלל. ההמשגה אמורה למקד את תשומת ליבנו ולעורר אותנו ללכת בכיוון, ובכך היא עשויה להיות כלי עבודה תודעתי בסיסי. ברית זו תצלח רק על ידי מודעות מתרעננת חדשות לבקרים, ועבודה מתמדת לשמירתה האקטיבית.
מאז ומתמיד הייתה "ברית הדרך" החוליה החלשה בברית הישראלית. חולשתה ואולי אף התפוגגותה היא שהחריבה את הבית הראשון והשני. לא בכוחנו ועוצם ידנו שרדנו את הגלות הארוכה והמרה, אלא בזכות השראת השכינה שגלתה איתנו לכל מקום שגלינו, והיא שעמדה לנו ולאבותינו. מכוחה צלחנו אלפיים שנות גלות ושבנו לתחייה.
היום, במעבר מגלות לגאולה, עם שיבתנו לארצנו ולקיומנו הלאומי, אנו קרואים לכונן מחדש את שלוש הבריתות, להתאים אותן לחיי עם בארצו. הן ברית הגורל הן ברית היעוד זקוקות לבירור והעמקה, אך במיוחד חייבים אנו לשוב ולייסד את ברית הדרך. בלעדיה תתערער ותיסדק ברית הגורל, וברית היעוד תחדל להיות המגדלור שלאורו הולכים כולנו, שהרי באין עם – אין חזון.
הבה נשוב ונכרות את ברית הדרך. ודוק, לא אמָנָה כי אם ברית. ברית של מחויבות לכבוד הדדי מוחלט בצעידה המשותפת בדרך שבה אנו הולכים, ארוכה וקשה ככל שתהיה. הבה נכרות ברית של שיח ודיאלוג והקשבה הדדית למרות המחלוקות העמוקות והחריפות בינינו. אנו בני בית אחד, בית ישראל (ברית גורל), ויש לנו חלום משותף, תיקון עולם (ברית יעוד), וכדי להגשים אותו אנו חייבים לכרות גם את ברית הדרך ובעיקר לקיימה. ברית הדרך היא הברית של דיאלוגיוּת אמיתית, של הקשבה עמוקה מתוך כבוד הדדי, ונכונות ללמוד ולהתחדש למען עמנו וערי א־לוהינו.
כמו בברית הנישואים, הצלחת הברית הישראלית אינה תלויה ברגע המכונן והיפה של החופה, וגם לא בציפייה לעתיד הנשגב של "עוד ינובון בשיבה", אלא ביכולת לצלוח יחדיו, באהבה ובכבוד, את הדרך הארוכה העוברת גם בעמקי בכא וגיאיות צלמוות, וגם – וזה כנראה הכי קשה ומאתגר – בשְפֵלַת היומיום האפרורית של "יום חולין של גאולה". הבה נכרות את ברית ההליכה יחדיו גם בשיבה מה"עקדה" אל חיי היום יום, ולא רק בדרך אליה. הברית שאנו חייבים לכרות היום הזה ממש היא שעל אף ההבדלים הגדולים בינינו, אנו מתכוונים לנהל את המאבקים בדרכי נעם ונתיבות שלום המבוססות על ענווה וחכמה, על רצון טוב ותבונה, על רציונליות וריאליות.
האם נשכיל לצאת בזמן מההתבוססות בביצת הקיבעונות שלנו? האם נזכה להשתחרר מהשעבוד המוחלט לאידיאולוגיות (או שמא ל"אגו") שלנו? האם נשכיל להפסיק לבוז ולהפליג לכל מה שאינו אנחנו, להפנים ולהעצים את האמת הפשוטה ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום", להקשיב לכל אדם ודעה ולהתברך בהם? האם נצליח לממש במרחב הציבורי את מה שרבים מאתנו מממשים מדי פעם במרחב הבין־אישי, כלומר את השיח שיסודו ענווה וכבוד, תוכו רצוף אהבה וסופו התענגות על יפי ונועם פירותיה של האהבה? האם נתעורר מהתרדמת התודעתית שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי?
חיים וידל מלמד בישיבת אורות שאול, בבית המדרש במגדל עוז, ובמכינות יפו ומלח הארץ
