הציונות הדתית יכולה לשמוח בהישגיה. בראשות הממשלה עומד אחד מבניה, ואחרים נמצאים בכל צומת ועמדת הכרעה חשובה במדינה. הדרך החינוכית הארוכה, של "תורת חיים" ששלחה את בניה לתרום ולעשות בכל מערכות החיים במדינה, הגיעה לשיא השפעתה. אולם הרגע הזה הוא רגע מר. דווקא עכשיו מתגלה כמה הציונות הדתית מפוררת ומפורדת, בניה רבים ומפוזרים, ונחלקים לשש־שבע מפלגות.
התפרקות המגזר כשלעצמה היא אולי חיובית. הציונות הדתית ראתה בדרכה את דרך המלך, ולא רצתה להיות מגזר. הפיזור הוא אפוא תולדה של התרחבותה ועדות למעמדם העצמאי של בניה, לתחושת הביטחון שלהם, ולאפשרות שיתקדמו בזכות הישגיהם בלי להזדקק למטרייה מגזרית. אין צורך אפוא להתגעגע אל המסגרת הפוליטית החיצונית שהתרסקה. אבל מה קרה לבית המדרש פנימה? למרות גווניה השונים, היה לציונות הדתית בית מדרש אחד. כולם ינקו במידה כזו או אחרת מתורתו של הרב קוק. והנה גם בתוך בית המדרש הזה קיימות מחלוקות, ולבעיות השעה ניתנות תשובות סותרות, הפוכות ומנוגדות, שזורעות מבוכה בציבור. כיצד הדבר אפשרי? ומה זה אומר על דרכנו?
אפשר לראות גם בחילוקי הדעות ברכה. תולדה של ריבוי כמותי והתעצמות איכותית, עדות לעושר גווניה של תורת הרב ורוחב אופקיה. אך זוהי גם עדות על קטנותנו שלנו, תלמידי תלמידיו, שכל אחד נוטל חלק מתורתו הגדולה של הרב, אך איננו מסוגלים להתרומם אל נקודת המבט הגבוהה שלו, המכנסת את כל המגוון הזה ומלכדת אותו למהות אחת.
שפלות חדשה של איבה
בשנים האחרונות אני עדים להקצנה והסתגרות, אי־הקשבה והיעדר שיח. אולם בחודשים האחרונים הגענו לשפלות חדשה של איבה, ולשפה ירודה וזולה של חירופים, גידופים ולשון הרע. כל המחשיב עצמו מקודש יותר – מסתגר יותר, מחריף את הטון ועוסק בשיקוץ והכפשת הזולת שדעתו שונה ממנו. נראה שהכיתתיות והפיצול המפלגתי הצליחו לפורר אותנו לפרודות, ולהוציא מן הציבור שלנו את כל הכיעור והרוע.
אין דבר זר ורחוק מתורת הרב יותר מן הקיטוב והטון הרע הזה. כל מי שעלה במדרגות בית הרב חש בצניעות, בענווה העמוקה, במתינות, בנועם ובאהבה ששידר הבית הזה. שם, בבית המדרש, מול עיניו של החזן, היה כתוב "הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום", ולא "שוויתי ה' לנגדי תמיד".
מו"ר הרב צבי יהודה קוק היה חוזר תמיד על דבריו המפורסמים של הנצי"ב, בפתיחת פירושו לספר בראשית, על חסידי בית שני שהיו צדיקים אך לא ישרים, ושנאת החינם שבליבם גרמה להם לחשוד בכל מי שלא היה בדעתם שהוא צדוקי ואפיקורס. כך הגיעו לכל הרוע ושפיכות הדמים. אבל הקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא אוהב את האבות שהיו ישרים, פעלו לקיום הבריאה ויושביה והתנהגו עם אומות העולם, עובדי האלילים, באהבה.
מרן הרב הרבה לקונן על המפלגתיות האוכלת בבשר האומה. הוא הגיע לארץ בתרס"ד, עם תחילת העלייה השנייה. יפו הייתה שער הכניסה לארץ ומרכזו של "היישוב החדש", משכן החילון, החוצפה והכפירה. ועם זאת, הרב מסר את נפשו להיות הרב של כולם, של "יפו והמושבות", של אנשי העלייה הראשונה המסורתיים, וגם של בניהם החילונים ושל הפועלים הסוציאליסטים בני העלייה השנייה. הוא לא שלל את עצם קיומן של המפלגות, שכן כל ציבור מתחלק לקבוצות שונות וטבעי הוא שיתארגן במסגרות שונות.
הרב מצא נקודת אור חיובית בכל מפלגה, שבוודאי באה לקדם מטרות צודקות וחשובות. אילו כל המפלגות והמשימות היו מתחברות יחד – היו יוצרות דבר שלם. אלא שמפלגה כשמה, אינה רואה אלא חלק צר מן התמונה השלמה. המפלגות פועלות להגשמת הנושא שבו הן מאמינות, ומבטלות כל דבר אחר. על כן ברח מרן הרב מכל כיתתיות ומפלגתיות, וביקש לאחד תחת כנפיו את כל חלקי הציבור.
כאשר נתבקש הרב לבחור נציגים לוועד העיר יפו, הוא ויתר על הסמכות הזו כדי להיות הגורם המלכד שמעל כל הפילוגים וההבדלים שבין דתיים לחילוניים, ותיקים וחדשים, בעלי בתים וסוציאליסטים.
איני מוצא את מצב רוחי נכון להיכנס בתוכן פרטי של איזה מפלגה שתהיה, כי יחושי, כלומר יחש הרבנות הכללית לישובנו בא"י… הוא שוה לכל המפלגות כולן, ובכל לב ארצה לתמוך את כל הטוב שבהן ולנער את כל הרע שבהן בלא שום משוא פנים (אגרות הראיה ב שנא).
לא הייתה זו רק הנהגה אישית שלו. הוא פסל את המפלגתיות גם ככלי שישמש את הרבנות, או את כל מי שמבקש להביא את דבר ה'. באיגרת לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בתרע"ב, לעג למי שמשמיע את קול "החצוצרה הקטנה של המפלגה הפרטית", וביקש לשמוע את התזמורת ההרמונית כולה. הוא תבע מן האגודה להתרומם לתפיסה העקרונית האחדותית, ה"כלל ישראלית":
אנו רואים יד ד' לטובה על עמו, שאחרי אשר עברו ימים רבים, של התגדריות מיוחדות, למפלגות ואגודות, שכל אחת דאגה רק לבצרונה, באים ימים של התעוררות לאחדות כללית, המאספת על דגלה את כל האומה כולה (אגרות הראיה ב, תכז).
הוא ביקש לאחד את הקנאה עם הסבלנות: "אנחנו מקנאים לשם ה', אך מתוך האהבה העמוקה שאנו אוהבים את עמנו, הננו שואפים לתן את רוח ה' על כל צאצאיו, ומתוך כך יש לנו כח סבל (סבלנות) גדול מאד, לבא במשא ומתן עם כל פלגות עמנו". הוא דרש לסייע לא רק לציבור החרדי או המודרני אלא גם להשפיע על הכוח החילוני, למעט את ההריסות שהוא מביא בדרכו ולעורר את רוח קדושת ישראל הטמיר בלבבות כל זרע יעקב.
הטשטוש המאחד
סלידתו של הרב מן המפלגתיות נבעה מעקרונות היסוד של תורתו. המפלגות מבליטות את ההבדלים בין הדעות ויוצרות קיטוב בין האנשים, בעוד הרב הדגיש את עומק האחדות הכלל־ישראלית, "גוי אחד בארץ". נכון שחידוד העמדות מבהיר אותן, אך בוויכוחים בתנועת בני עקיבא היה הרב נריה חוזר תמיד על האמרה: "יבורך הטשטוש המאחד". בסופו של דבר יש לזכור שהמשותף מרובה על המפריד, והאחדות מחזקת יותר מדקדוק בקוצו של יו"ד. ההתבצרות במסגרת המפלגה חסרה עין טובה ואופטימית, מציבה מחיצות המונעות קירוב בין הקבוצות, דוחה את הזולת ואינה מאמינה ב"סגולת ישראל" ובאפשרות התיקון והאחרית הטובה.
עקרון האחדות חשוב ויפה, אלא שזוהי לכאורה גישה רומנטית ונאיבית, המתאימה לבית המדרש. יפה לקרב ולאחד, אבל איך אפשר לפעול כך בעולם המעשה, שבו שולטים אינטרסים כוחניים ונוהגים חוקי הג'ונגל, אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר? אסור להיתמם ולהתעלם מחוקי המציאות. אי אפשר להסתפק בשכנוע והסכמה, יש להתארגן ולצבור כוח כדי שבשעת הצורך יהיה אפשר להכריע. כפי שהצדיקו זאת בעלי המוסר, כשאמרו "אל תהי מתוק פן יבלעוך".
נראה שהרב הבדיל בין עולם החול והביצוע, שבו הכרחי להשתמש במפלגות וכלים ארגוניים, ובין שאלות ערכיות ורוחניות. את עולם הרוח אי אפשר להכריע בכוח. כל "הישג" כזה, הוא דרך קצרה שהיא ארוכה. עניני הרוח יושגו על ידי הזדהות, ולשם כך לא תועיל מפלגה אלא תנועה רוחנית, וזו אסור לה להיות כיתתית ומרחיקה.
ואכן, כאשר הרב הקים את תנועת "דגל ירושלים" הוא פתח אותה לכל המפלגות:
חייבים לשים לב ש"הסתדרות ירושלים" איננה סיעה או מפלגה בישראל… ה"הסתדרות ירושלים" אומרת, שכל יהודי חייב ליטול חלק בה. הוא יכול להיות סתם ציוני או "מזרחי" או חבר ל"אגודת ישראל" או ל"שלומי אמוני ישראל", או סתם יהודי ללא מפלגה (אגרות הראיה ד, שלב)
הוא ייסד תנועה רוחנית ולא מפלגה. מטרתו הייתה לאחד את כל יראי ה' לעבודה משותפת שתציב את הקודש והרוח בלב מעשה התחייה. אך המפלגות שמהן ברח, המזרחי והאגודה, ראו ב"דגל ירושלים" מסגרת מתחרה וסירבו לשתף איתו פעולה. על כן תנועת דגל ירושלים לא הצליחה להתרומם. וכך, המפלגתיות שלה כל כך התנגד הרב קוק, גברה עליו והכשילה את יוזמותיו.
בעקבות רצח ארלוזורוב
הרב, שלא ויתר על מחנה השמאל ומסר את נפשו עליו, מצא שדרכו קשה ורצופת אכזבות. הוא חיפש ב"שמאל החילוני" את נקודות הטוב החבויות: "רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכוח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה" (מאמר הדור). לחלוצי "הפועל הצעיר" ייחס אצילות נפש וחיפוש אידיאלים, ולכן דרש מהם להיות מופת לאומי בשמירת החיים הישראליים השלמים. אף על פי שהם לחמו בו קשות, המשיך לקרב אותם.
הרב נשא על גבו את הביקורת החרדית של הרדב"ז, ואת שנאת קנאי ירושלים שהמשיכו לרדוף אותו. אפילו האדמו"ר מגור שביקר אצלו ושיבח אותו, לא ירד לסוף דעתו וכתב לחסידיו כי אף שהרב קוק הוא "איש אשכולות בתורה ומדות תרומיות", אך "אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים".
והנה כל פעלו של הרב במשך עשרים שנה, ומסירות נפשו למען החלוצים, לא עמדו לו בשעת מבחן. בליל שבת כ"ד בסיוון תרצ"ג נרצח חיים ארלוזרוב, מראשי הסוכנות. תנועת הפועלים האשימה את הרוויזיוניסטים ברצח. מרן הרב, שיצא להציל את אברהם סטבסקי בקביעה נחרצת שלא ייתכן כי הרוצח יהודי, הפך בעיניה לאויב שיש לרודפו עד חורמה. אפילו ברל כצנלסון, שאהד אותו, כתב: "האמונה הבטלנית התמימה של הרב קוק, שיהודי אינו מסוגל לשלוח יד בנפשו של יהודי אחר, אינה יכולה אלא לעורר לעג מר".
הרב אכן האמין עמוקות בסגולת ישראל וייחודו המוסרי, אך אמונתו בחפות סטבסקי הושתתה על בסיס עובדתי מוצק. כידוע, לסטבסקי היה אליבי: ראו אותו בערב שבת בירושלים. לומר שהיו בידיו כלים לעקוב אחרי ארלוזרוב, לנחש שיצא לפתע לטייל על שפת הים, להגיע לשם ולארוב לו על החוף – היה תסריט דמיוני. גם זיהויו הבלתי אפשרי של סטבסקי בלילה נטול ירח, כאשר עלטה מוחלטת שוררת בחוף, עורר ספק במניעי התביעה. אף על פי כן, הרב לא מיהר להגן על סטבסקי. הוא בטח בעו"ד מרדכי עליאש, שהיה בצוות התביעה, שלא ייתן ידו לשפוך דם נקיים. אך עליאש עצמו פרש לנוכח הודאת עבדול מג'יד ברצח, ואז ידע הרב שאין בתביעה כל ממש.
אך במערבולת הציבורית, דבר לא עזר לו. המשפט הפך לחלק מן המאבק המפלגתי על השליטה בהסתדרות הציונית, והשמאל ניצל אותו והגיע בעקבותיו להנהגה.
נקמת השמאל הייתה קשה. מרן הרב הפך למצורע בעיניו. על קירות ביתו נכתב: "אוי לו לדור שכהניו מגינים על רוצחים". גם עליאש נענש, ואחרי 15 שנה, כשהוקם בית המשפט העליון, דילגו על המשפטן הבכיר והמנוסה ומינו את תלמידיו, שהתמחו במשרדו – אולשן, אגרנט והלוי.
ועם כל זאת, הרב המשיך לשלול את המפלגתיות, וכתב: "המפלגתיות עושה בנו שמות עד כדי שנאת אחים תהומית, המהוה לעינינו את הצרה שהננו שרויים בה בתוך מעגלי גאולתנו". הוא המשיך לקרוא לשלום ולאחדות, ונפגש עם מנהיגי השמאל ברל כצנלסון, דוד רמז, יוסף שפרינצק ואליעזר קפלן. אך קריאתו טבעה בים השנאה, והם לא התרוממו מעל גבולות המחנאות.
המאבק הקשה הזה והשנאה שהתעוררה סביבו, התישו את כוחו של הרב. המחלה שקיננה בגופו התגברה, ולאחר שנה נפטר. אבי גר אז בחיפה, והוא סיפר שבשעת הלוויה סגר את חנותו. אך הפועלים שבנו את הבית ממול הרימו נגדו את אגרופיהם, וכמעט הכוהו על שהעז לשבות ממלאכה.
ללמוד מן השמאל
האם אנחנו מאמינים בדרכו של הרב ורוצים ללכת בעקבותיו, או בוחרים בדרך הקצרה ומבקשים לתקוע "בחצוצרה הקטנה המפלגתית", ולהכריע את הוויכוח בהישגים מעשיים בכנסת?
הצלחותיה של הדרך הקצרה הן קצרות מועד. לטווח רחוק הן כישלון גדול, שמאריך את הדרך עוד ועוד. מרן הרב יכול היה להרשות לעצמו להקים תנועה רעיונית של איש אחד, שאין דומה לו בהיקף ועומק הגותו וגובה תורתו. אנחנו לא מגיעים לקרסוליו. אך השעטנז ששמו "מפלגה של בית מדרש" הוא מכשלה גדולה. מצד אחד מפלגה כזו אינה יכולה להתמודד עם המציאות המעשית בגלל עודף עקרונות, ומן הצד האחר היא מונעת פעולה רוחנית טהורה ומאחדת.
בעניין זה אנו יכולים ללמוד דווקא מן השמאל. כאשר הפסיד את השלטון הוא לא ישב בחיבוק ידיים. אף שאין בו מנהיגים גדולי עולם, הוא המשיך כתנועה רעיונית לקדם את דעותיו על ידי בניית מכונים ועמותות ללא סוף, שהתמחו בתחומים שונים וביטאו את הגותו באלפי מאמרים, תוכניות וניירות עמדה. הוא העמיד קאדר פעילים שהתחנכו על ברכיו והשתלבו בכל מוסדות המדינה, עד ליצירת תמנון רב זרועות שיש לו היום השפעה מכרעת על האקדמיה, המשפט והתרבות.
עלינו להכיר שהמאבק בפירוק העולם הערכי המוסרי על ידי הפוסט־מודרנה לא יהיה שטחי וקצר מועד. רק תנועה רוחנית רצינית שתפעל בחכמה ובגדלות, בשפת השעה ובכל האמצעים התרבותיים, תוכל להתמודד על לב העם. זה לא ייעשה על ידי פילוג הציונות הדתית ופירוקה, גם לא על ידי חירופים וגידופים, אלא על ידי ליכוד כל הכוחות פנימה והחוצה, והבאת אור גדול שיתגבר ויאיר את כל המחשכים.
הרב יגאל אריאל הוא יו"ר מוסדות עמותת רוח הגולן
