שבועות ספורים בלבד אחרי נחיתת נגיף הקורונה בישראל ניסרו באוויר קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אמנון אברמוביץ' רמז שוועדה כזו תקרע לגזרים את קברניטי ישראל ומערכת הבריאות, בנימין נתניהו ויעקב ליצמן, שלכאורה התקשו אז לעמוד בפרץ הנגיפי. כמה ימים אחר כך דווח שהיועמ"שים במשרדי הממשלה השונים כבר התבקשו למנות "נאמני תיעוד" שיפעלו לתעד באופן שוטף תהליכי קבלת החלטות בנושא הקורונה, כדי להקל על עבודתה של הוועדה המיועדת.
מדוע הוועדה לא קמה בסוף? מן הסתם בשל אותו היגיון שמנע בעבר הקמת ועדת חקירה לבדיקת אירועי מלחמת העולם הראשונה או השנייה. אפילו בקהילה המשפטית המגלומנית של ישראל הבינו בעוד מועד שהקורונה היא מלחמת עולם, מה גם שבינתיים הפך נתניהו לשם נרדף של מאבק מוצלח במגפה, והוועדה הייתה עלולה עוד להגיד עליו כמה מילים טובות. כשנאלץ להעביר את מוסרות המדינה ליורשו, לפני חודשיים בדיוק, מספר הנדבקים היומי פה שאף לאפס. השבוע מספר הנדבקים חצה את ה־6,000. לכן אולי בכל זאת מתבקשת ועדה כלשהי שתחקור מה בדיוק השתבש, וכיצד קרה שבתוך חצי קיץ הפכנו ממעצמת חיסונים למדינה בדרך לסגר.
ההסבר השכיח כרגע בחוגי המומחים הוא פתיחת נתב"ג. משם נפתחה מחדש הרעה האפידמיולוגית. מאות אלפי ישראלים מדוכאי חו"ל טסו בהמוניהם לכל קצווי תבל, מטורקיה ועד ארה"ב, ובשובם הביתה ייבאו עימם את זן הדלתא המשוכלל. "הגל הרביעי התחיל בבנימינה ובמודיעין מאנשים שחזרו מחו"ל", קבעה לפני כמה ימים בכירת משרד הבריאות, ד"ר שרון אלרעי־פרייס. דברים דומים השמיעה קודמתה בתפקיד, פרופ' סיגל סדצקי, אשר עוד ב־31 במרץ השנה, כשהגל השלישי היה על סף מיגור מוחלט, התריעה במאמר בגלובס: "תרחיש המוטציות המתפתחות מאיים עלינו ובאופן תאורטי עלול חלילה לבטל חלק מהישגי החיסון ולקחת אותנו אחורה בזמן לתקופת הצורך בהגבלות קשות ובסגרים. נסיעות לחו"ל לעת הזו מהוות לא רק פתח לחדירת מוטציות מסוכנות לישראל, אלא עלולות לסכן גם את הנוסע המחוסן".
המאמר של סדצקי פורסם ימים אחדים אחרי שבג"ץ כפה על המדינה לפתוח את שערי נתב"ג בפני כל אזרח ישראלי שחשקה נפשו לצאת או לבוא בהם. השופטים אמנם טרחו לציין בהכרעת הדין את ההיגיון שבהטלת הגבלות חמורות על תנועת הנוסעים ("החשש שהביעו משיבי המדינה הוא מפני וריאנט חדש שעלול להיות אלים או מדבק יותר") ואף היו שותפים לספקות ביעילות מנגנון הבידוד לחוזרים מחו"ל, ובכל זאת החליטו להתיישר דווקא עם ההיגיון של העותרים הכרוניים מהתנועה לאיכות השלטון. הנשיאה אסתר חיות ושני חבריה להרכב, ניל הנדל ויצחק עמית, קבעו שזכות חופש התנועה של אזרחי ישראל גוברת על חובת המדינה להבטיח את בריאותם. הם התיימרו להבין טוב יותר מהרשות המבצעת, עתירת הניסיון במאבק בנגיף, איך לנצח מגפה. בתחילת מרץ אסרו את השימוש באיכוני שב"כ לצורך המאבק במגפה, ובאמצע מרץ ציוו לפתוח את נתב"ג כמעט לאלתר.
"קשה לחלץ מטיעוני המשיבים תשובה ברורה ועקבית לשאלה מדוע לא ניתן להתמודד עם החשש מפני וריאנטים מסוכנים באמצעות פעולות הנותנות מענה לקשיים התפעוליים", התנשאו השופטים על אנשי המקצוע בשירות הממשלתי שביקשו להמשיך לווסת דרמטית את התנועה בנתב"ג עד מיגור המגפה בעולם. "היקף התועלת הטמון בהגבלות שהוטלו הוא, לעת הזו ערטילאי ובלתי ודאי… יש לתור כל העת אחר נקודת האיזון הראויה שבין פוטנציאל הנזק העלול להיגרם עקב חדירתו של וריאנט מסוכן ובין הפגיעה בזכויות יסוד של אזרחי המדינה ותושביה". ואף זאת: "ניהול נבון מן הראוי שיביא בחשבון את הסיכון המופחת הנשקף לאוכלוסיית המחוסנים והמחלימים וממנה".
בשורה התחתונה בהכרעת הדין נקבע ש"המגבלות שנקבעו… אינן צולחות את מבחני המידתיות ואינן חוקתיות". הנשיאה חיות ציטטה שורת שיר של נתן יונתן, השופט הנדל הוסיף ש"גם בימי משבר קשה, זכויות האדם וזכויות האזרח אינן יורדות למחתרת", והשופט יצחק עמית כתב שסגירת נתב"ג היא "המכה ה־11".
בתקשורת חיבבו את ההגדרה הפיוטית הזו, המכה ה־11, שנשמעת עכשיו כמו מהתלה מפוקפקת על חשבון מורשת ישראל ובריאות הציבור. חיות, הנדל ועמית נטלו מהממשלה את מפתחות נתב"ג, ופתחו את השערים בפני הנגיף. "החלטת בג"ץ עלולה לקרב את מדינת ישראל לגל תחלואה גבוה דווקא עכשיו", קונן באותו יום הממונה על הקורונה פרופ' נחמן אש, וכעת ברור שהצדק היה איתו. פסיקת בג"ץ אכן קירבה אותנו לגל תחלואה גבוה אחרי שכבר הפכנו למופת חיסוני בינלאומי, ולשובו של הסיוט התברואתי והכלכלי הכרוך בו. מדינת ישראל התוודעה בדרך הכואבת למכה ה־12: מחיר ניהולה השוטף בידי הרכב שופטים קטן אך שתלטן.
