הידיעה החשובה ביותר בתולדות האנושות פורסמה ממש השבוע: דו"ח בינלאומי של 234 מדענים בכירים קבע שהאנושות כבר פספסה את ההזדמנות למנוע את שינוי האקלים, ומעכשיו היא יכולה רק למתן את נזקיו. ייתכן כמובן שהמדענים טועים או מגזימים. יש החושדים אפילו בקונספירציה שנועדה להשיג תקציבי מחקר. ועדיין, האפשרות שהתרחיש המתואר בדו"ח יהפוך למציאות הייתה צריכה להפך את הקרביים של כולנו. הרי אם יתממש, מדובר בסוף האנושות כפי שהכרנו אותה; גרסה חדשה של המבול המיתולוגי מספר בראשית.
ואיך הגיבה האנושות לידיעה הגורלית? בתקשורת הישראלית לא נרשמה התרגשות. מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, עינב שיף, ציין שרק מהדורת החדשות של תאגיד כאן הקדישה לנושא כותרת ראשית ודיווח נרחב. רשת, לעומת זאת, לא ראתה בדו"ח עניין הראוי להיכלל בכותרות המהדורה, והקדישה לו בשוליה דיווח של דקה ורבע; פחות ממחצית הזמן שהוקדש לתיעוד הארוחה שהכין השף אסף גרניט לספורטאית אבישג סמברג. למרבה האירוניה, עיתונו של שיף עצמו לקה באותו החטא. רק הארץ נתן לדו"ח האקלים את הכותרת הראשית.
מתברר שאפילו מול הידיעה שעלולה להיות החשובה בתולדות האנושות, סדר היום התקשורתי של 2021 לא בהכרח משנה את סדר העדיפויות המעוות, שהמעניין, הסנסציוני והצהוב עדיפים בו על פני החשוב. ואם כך נוהגים כלי התקשורת, מתווכי התודעה, מה לנו כי נלין על הציבור? למה שהציבור יחשוב שיש כאן עניין המחייב שינוי סדרי בראשית של אורחות חיים, לפני שסדרי הבראשית של הטבע ישתנו באופן בלתי הפיך?
התרבות האנושית אימצה בעשורים האחרונים סדר יום אובדני: אכול ושתה, צרוך וזלול משאבים, כי אם מחר נמות לפחות נהנינו מהחיים. סדר יום שמעדיף בבירור את הנאות ההווה על פני עצם אפשרות הקיום של העתיד; שמעדיף בבירור את החופש על פני האחריות. אם חפצי חיים אנחנו, המצב הזה לא יכול להימשך אפילו רגע אחד נוסף. לא מדובר רק באחריות של כל אחד לצרוך פחות טיסות מזהמות, או פחות בשר שייצורו מדיף לאטמוספירה חלק ניכר מהגזים המחממים אותה, אלא גם מחויבות ליצירת לחץ על המדינות והתאגידים הגדולים, שהם המזהמים העיקריים.
אבל יש גם משהו עמוק יותר: האסונות הגדולים בתולדות האנושות נבעו מדיונים פילוסופיים על ערכים. כל קבוצה הדגישה תמיד ערך אחד בלבד, וחשבה שהוא יציל את האנושות. לכן גם בעלי כוונות טובות, כמו הליברלים המקדשים את החופש, הובילו ומובילים לאסונות גדולים. זאת בשעה שהערך היחיד החשוב באמת הוא האחריות הכוללת לשלומה וטובתה של האנושות ולשלום העולם שהיא חיה בו.
הערך הזה מחייב שני דברים. הראשון – לעבור מדיבורים מופשטים על ערכים שאמורים לייצר מציאות, למחשבה הפוכה: לחשוב על יעדי האנושות, ולנסות לגזור מהם האמצעים שיוכלו להוביל אותנו להשגתם. השני – לתעדף את האמצעים לפי מיידיות האיומים וחומרתם. וברגע הזה אין סכנה גדולה יותר (גם אם יש מיידיות יותר) ממשבר האקלים.
אבל השינוי החיוני בתוכן לא יספיק. דרוש שינוי דרמטי גם בכלים המאפשרים לנו לעצב את המציאות. הפוליטיקה הסתאבה ולא תביא מזור. עכשיו נדרש החזון האפלטוני של שלטון המומחים. גם הם מצויים בסכנת הסתאבות, וגם עליהם דרוש פיקוח, אבל סביר יותר שהמומחים – שעניינם הטוב המשותף – יעצבו מדיניות שעניינה הטוב המשותף, ולא הפוליטיקאים, שעניינם הטוב המגזרי.
מעבר לכך, דרושים לנו כלים לעיצוב מדיניות גלובלית. הסכנות העיקריות הניצבות בפני האנושות הן גלובליות – מהקורונה, דרך משבר האקלים ועד עוצמתן הגדלה של מדינות דיקטטוריות מסוגן של איראן וסין. האו"ם הוכיח כבר שאינו יכול לשמש כלי לעיצוב מדיניות גלובלית ראויה, משום שכולו שקוע באינטרסים של מדינות שלא מתעניינות כלל בצרכים הגלובליים. דרוש אפוא גוף בינלאומי חדש, מורכב ממדינות דמוקרטיות בלבד, שתהיה לו די עוצמה צבאית וכלכלית כדי לאכוף את צרכיה הכוללים של האנושות על מי שאינם מתעניינים בהם.
