קיתונות של זעם נשפכו על אמירתה האומללה של שרת הפנים איילת שקד, השבוע בחדשות 13, שיש "להכיל את המתים מקורונה". צמרמורת עוברת בגו למשמע המשפט הזה. במדינה שהייתה מוכנה לשלוח יחידת קומנדו עד אנטבה כדי להציל חיי יהודים, "הכלת המתים" היא תפיסת עולם קרה, מנוכרת ובעיקר לא יהודית.
העמדה החדשה של הממשלה בסוגיית הטיפול בקורונה קשורה ישירות להגדרה החדשה של שר החוץ יאיר לפיד לתופעת האנטישמיות, ולהתבטאויותיו של שר התפוצות נחמן שי ש"לא צריך להגיד לכל היהודים ברחבי העולם תעלו למדינת ישראל". אתם יודעים מה? אפילו המס על הכלים החד־פעמיים קשור.
את כל אלה אפשר לסכם כהתקרבות מסוכנת לכיוון הפרוגרסיבי ששוטף את העולם, ושמדינת ישראל ניצלה ממנו עד עכשיו מעצם היותה. הרי אין דבר רחוק יותר מפרוגרסיבי מאשר מדינה שחוקיה קובעים שרק מי ששייך ללאום מסוים יכול להגר אליה. אין דבר פרוגרסיבי פחות ממנורת בית המקדש כסמל המדינה. מכאן יובן מדוע הממשלה החדשה נוטלת הימור מסוכן כל כך בגישתה החדשה: אם נלך עד הסוף בכיוון הזה, בקרוב לא תהיה למדינה שלנו זכות קיום בעיני העולם.
העם היהודי מקדש את החיים. "פיקוח נפש" אינו רק מונח הלכתי אלא אמירה ערכית עמוקה, בשורה לעולם כולו. אימוץ הגישה השוודית של "הכלת המתים" קורא תיגר על הערך הזה. כאשר שרה חשובה בממשלה מוכנה להקריב את המבוגרים על מזבח הכלכלה, היא כותבת מצווה חדשה: לא כלכלה – לא מעניין.
לצערנו זה לא נגמר כאן אלא נמשך בציונות עצמה. הציונות היא בראש ובראשונה חזרה של עם ישראל לארצו. ביטול הערך הזה בתואנה ש"הציונות הצליחה" ו"יש לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי לשמור על עצמנו", כדברי שר התפוצות, הוא הקטנה מחפירה של ערך הציונות לכדי מושג אינטרסנטי, כמעט טכני. מדינת ישראל חזקה דמוגרפית וכלכלית? יאללה, אפשר לסגור את הבסטה ואת משרד הקליטה. אגב, נחמן שי גם כותב מצווה שלא מן התרי"ג: אל תכעיס את יהודי התפוצות, הם עלולים להיעלב אם נזכיר להם היכן מקומם הטבעי.
ולגבי הגדרתה מחדש של האנטישמיות, ובכן, הדברים ברורים עוד יותר: אם אנטישמיות היא הכול, היא בעצם כלום. אם שנאת להט"בים היא אנטישמיות, אם שנאת שחורים היא אנטישמיות, אם "האנטישמים הם כל מי שרודפים אנשים לא בגלל מה שעשו, אלא בגלל מה שהם", ולא משנה מי הם, כי אז לעם היהודי אין על מה להלין. הוא בסך הכול עם ככל העמים, שסובל כמו כולם ושנוא כמו כולם. השואה? עניין של מספרים. יד ושם? מוזיאון לתיעוד השנאה העולמית.
מדינת ישראל לא קמה בעקבות השואה, כפי שטוענים אנשים מסוימים, ובהם השר לפיד. היא קמה על אף השואה. היא קמה כי היה לנו סיפור, ייחודי מאוד, שהתחיל בציווי הא־לוהי לאברהם אבינו: "לך־לך". לך לארץ ישראל להיות מי שאתה באמת. אבל אפילו אם נלך לשיטתו של לפיד, האמירה שלו מרוקנת מתוכן לא רק את האנטישמיות אלא גם את ההצדקה למדינת ישראל כמדינת היהודים.
אז מה יש לנו כאן: ביטול הערכים המכוננים של המדינה בתקווה להתקרב לחברים החדשים במערב ולמצוא חן בעיניהם. זה לא ממש עבד בעבר, וזה לא יעבוד בעתיד. עם לבדד ישכון, עשו שונא ליעקב – אלה אמירות לא נעימות לאוזן פרוגרסיבית, אבל מה לעשות: הן האמת.
