ההליך המתמשך סביב ההחלטה לסגור את גלי צה"ל הוא דוגמה מובהקת לאופן פעולתו של שלטון המשפטנים בישראל. ההחלטה עצמה התקבלה אחרי דיונים רבים כבר בחודש פברואר. שר הביטחון בני גנץ קבע, לבקשת הרמטכ"ל, שיש להוציא את תחנת הרדיו מהצבא. אלא שחיש קל קיבל בני גנץ חוות דעת משפטית מהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שקבע כי אין לעשות מהלך שכזה בתקופת בחירות. גנץ קיבל בהכנעה את חוות הדעת, והמתין.
בינתיים, בהסכמת היועמ"ש כמובן, מונתה במשרד הביטחון ועדה שבחנה את החלופות. ההחלטה שהתקבלה לאחר דיוני הוועדה הייתה לסגור לאלתר את התחנה, ולא להעביר אותה לסמכות אחרת, מכיוון שהעברה כזו היא מהלך מסובך שידרוש שינויי חקיקה. בינתיים הוקמה ממשלה חדשה, גנץ קיבל שוב את תיק הביטחון, וזה לכאורה מאפשר את סגירת התחנה, נכון? אז זהו, לא כל כך מהר. כדי לוודא שאין מכשולים משפטיים נוספים בדרכו, ביקש גנץ מהייעוץ המשפטי של משרד הביטחון ושל צה"ל לבחון אם הוא מוסמך לקבל את ההחלטה, או שיש צורך בחקיקה בנושא.
חוות הדעת שקיבל הייתה ברורה: סגירת גלי צה"ל, כמו כל יחידה צבאית אחרת, נמצאת בסמכותם של הרמטכ"ל ושר הביטחון. הנימוקים פשוטים: הקמת התחנה בידי דוד בן־גוריון לא לוותה בהחלטה של הרשות המחוקקת, וגם כיום התחנה לא פועלת מכוח הסמכה מפורשת בחוק. מלבד זאת, אין תקדים לכך שסגירת יחידה צבאית מותנית בחקיקה.
פשוט, ברור וחלק. אז אפשר לסגור? לא כל כך מהר. חוות הדעת המשפטית של משרד הביטחון הועברה לבחינה במשרד המשפטים. שם, לפי פרסום של אבישי גרינצייג מגלובס, נכתבו חוות דעת משפטיות בלא פחות משלוש מחלקות: המחלקה למשפט כלכלי בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד מאיר לוין, האשכול הביטחוני בראשות עו"ד ענת אסיף מהמחלקה למשפט ציבורי־מנהלי, והמחלקה למשפט ציבורי־חוקתי בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד רז נזרי.
לפי הפרסום, מסקנת הצוות של עו"ד לוין הייתה זהה לזו של משרד הביטחון, שאכן אין צורך בחקיקה או החלטת ממשלה. אולם עמדת האשכול הביטחוני של עו"ד אסיף טענה שיש צורך בחקיקה. מדוע? ובכן, בידיעה שפרסם בהארץ חן מענית, באשכול הסבירו ש"סגירת גל"צ עלולה לצמצם את התחרות בשוק התקשורת ולפגוע בעצמאותה, ולכן המחלוקת נוגעת לשאלה אם חקיקה נדרשת בשל הפגיעה בחופש הביטוי. לשיטתם, להבדיל מיחידה צבאית רגילה, סגירת גל"צ יכולה להיעשות רק בנסיבות חריגות – והסמכות לכך צריכה להינתן לכנסת או לממשלה".
לא צריך להיות משפטן גדול כדי לראות שבנימוקים המשכנעים הללו יש בעיה קטנה: אין כל קשר בינם ובין שיקולים משפטיים. המומחים המכובדים אינם מצביעים על שום חוק או תקנה שלפיהם יש צורך בחקיקה, בהחלטת ממשלה או בכל דבר מעבר להחלטת הרמטכ"ל והשר. ובכל מקרה, על שולחן השר הונחו שתי חוות דעת משפטיות, גם ממשרד הביטחון וגם ממשרד המשפטים, המאפשרות לסגור לאלתר את גל"צ. אז אפשר להתקדם, לא? הצחקתם את מנדלבליט. כל חוות הדעת המשפטיות מונחות כעת לפני היועמ"ש, והוא אמור לכנס דיון מיוחד שגורל התחנה יוכרע בו.
וכך אנו ניצבים בפני סחבת משפטית אינסופית, רצופת עיכובים, מניעות ואינספור חוות דעת משפטיות של עוד ועוד פקידים, שלא פעם מביעים דעה שכל קשר בינה ובין ענייני משפט מקרי בהחלט, וכל זה כשבסופו של יום ההכרעה האמיתית מונחת לפתחו של היועמ"ש. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות לאיך ומי באמת מנהלים את המדינה.
וצריך לומר עוד משהו – זו לא הפעם הראשונה שחרב הסגירה מונפת מעל גלי צה"ל. לא מעט רמטכ"לים ושרי ביטחון רצו לסגור אותה בעבר, אבל פעם אחר פעם התחנה שרדה בזכות מגננה הדוקה שהעניקה לה הברנז'ה התקשורתית. הסיכוי שהפעם התחנה תיסגר גדול מתמיד, מכיוון שכיפת הברזל הברנז'אית נסדקה בזכות אדם אחד ששמו יעקב ברדוגו. הזעזוע העמוק שחשים רבים בברנז'ה מכך שליד המיקרופון יושב, במשך שעה אחת ביום, אדם שדעותיו מזוהות עם הליכוד באופן מובהק, הופך את התחנה כולה לטמאה בעיניהם, כזו שאינה ראויה להגנה.
אם אכן יבוא היום וגל"צ תיסגר כפי שהיה צריך לקרות מזמן, ברדוגו יהיה ראוי להוקרה מיוחדת.
