עומר מתוק שלי, בעוד כמה ימים תתחיל את כיתה א'.
בימים כתיקונם המשפט הזה היה כל כך מובן מאליו, כל כך ברור. אחריו היה אפשר להתחיל לתת לך עצות כיצד להתנהג בכיתה, כיצד להתנהל עם החברים, מתי לשמוע למורים (רוב הזמן. ואל תספר לאמא שאמרתי את זה). אבל אנחנו עמוק במגפת הקורונה, ושום דבר לא מובן מאליו. לאורך שנה וחצי שהייתה לא פשוטה לך ולחבריך בגן, התמודדת עם המצב כמו גיבור אמיתי. עברת כמה בידודים ארוכים ומתסכלים, עברנו יחד כמה סגרים מאתגרים ומתישים. לא היה קל לך וגם לנו, אבל תמיד הרגשנו שאתה מבין מה קורה, ויודע שהכול נעשה למען בריאותך ובריאותנו.
לפני כמה חודשים שמחנו כל כך לראות שהחיסונים עובדים ושהקורונה נעלמת מחיינו. שמחנו בשביל כולנו, אבל בעיקר שמחנו בשבילך. שמחנו שתוכל להתחיל את בית הספר כמו שצריך. כמו שכולנו התחלנו. כמו ששני אחיותיך ואחיך התחילו. כמו שילד צריך להתחיל את בית הספר: עם תיק גדול וילד קטן שנכנס בשער, עם השיר "כל עוד" של יוני רכטר שמתנגן ברקע, עם הרצון להישאר איתך בכיתה עוד רגע, עוד דקה, ועם ההבנה שצריך לשחרר וללכת הביתה. ואז כמעט ללכת אבל להציץ עוד הצצה קטנה מהחלון, ולראות איך כבר הספקת להכיר חבר חדש, ואתם שניכם יושבים יחד, קטנים־גדולים, עם חיוך שיש בו חשש ומבוכה אבל גם הרבה שמחה ותקווה. ואז לחזור אחרי כמה שעות ולקבל את פניך בשער בית הספר בחיבוק ענק ועם דמעה קטנה בזווית העין. ואתה לא תבין למה אנחנו בוכים, הרי בסך הכול התחלת כיתה א', והכול היה בסדר, וכבר תרצה שנזמין אלינו אחר הצהריים את החבר החדש שהכרת בכיתה.
אבל כל זה, עומר חמוד שלי, כנראה לא יקרה. ואין לנו עדיין אומץ לשבת מולך ולהגיד שאלא אם יקרה נס, שהלוואי ויקרה, ההתחלה של בית הספר אצלך לא תהיה אותו הדבר. ספק גדול אם מישהו יוכל אי פעם להחזיר לך אותה. ולנו.
כי הקורונה חזרה ובגדול. החיסונים עובדים, בהחלט, אבל השילוב בין מיליון ומשהו עקשני חיסונים וסרבני חיסונים ובין הזן החדש של הקורונה שמדבק הרבה יותר מקודמיו, יוצר לנו שוב בעיית תחלואה קשה. אתה יודע מה זה תחלואה, כי שאלת אותי לפני כמה ימים כששמעת את המילה הזו ברדיו. שאלת גם למה יש מי שלא מתחסנים, ולא ידעתי להשיב לך. כלומר ידעתי, אבל לא רציתי להגיד לך את כל מה שאני חושב על האנשים הללו, שבוחרים להיות אנוכיים וממסכנים את כולנו. אני עדיין מאמין בתום ובתמימות שצריך לעטוף אותך בהם בשלב הזה בחייך.
כנראה שבהמשך החוויה הזו תיזכר אצלך כאנקדוטה משעשעת ותו לא. אני, תספר לכולם בחיוך, מילדי הקורונה שלא זכו לכיתה א' נורמלית. סביר להניח שזה מה שיקרה. אלה טבעם של אירועים מעצבי חיים: במקרים רבים הם הופכים לאנקדוטות. אני מנסה לספר לעצמי את זה, אבל לא באמת מצליח להתנחם. כי אנחנו חיים בכאן ובעכשיו, וההווה הזה מתסכל, ואפילו קצת מייאש. כן, אני יודע שהיו לנו תקופות קשות יותר. אני נאחז בידיעה הזו וכל הזמן מזכיר לעצמי שכל דור יהודי אקראי בהיסטוריה שהיינו מצביעים עליו היה מתחלף איתנו בלי להתלבט בכלל. זה נכון.
אבל אתה עומר שלי, הקטן שלנו, מחמל נפשנו. ואנחנו רואים את התמימות והשלווה שלך כאשר אתה מתכונן לקראת כיתה א', והלב מתכווץ מבפנים כי הוא יודע שכנראה, כמעט שום דבר מהתכנונים הללו לא באמת יתרחש. לפחות לא בהתחלה. וההתחלה הזו חשובה. אני זוכר היטב את היום הראשון שלי בכיתה א'. זוכר כמעט כל פרט. היום הזה עיצב את חוויית הילדות שלי, אני מתקשה לשרטט את עצמי בלעדיו. איך זה בדיוק ייראה אצלך, עם מסכות שמסתירות את תווי פניך ותווי פניהם של חבריך, עם לימודים ושיעורים שכנראה לפחות חלקם יהיו בזום.
עומר אהוב, אתה ילד חכם ונבון, ולכן גם בלי שנספר לך דבר לא ייקח הרבה זמן עד שתבין היכן אתה נמצא, ואין לנו ספק שתמצא את דרכך, כמו תמיד. אבל חשוב לי לומר לך, וזכור זאת: אבא ואמא יעשו הכול כדי לשמור עליך, לעטוף אותך בחום ואהבה, לשאת אותך על כפיים ולאפשר לך לעבור את כיתה א' באופן הטוב ביותר. ואם יהיה צורך, אשיר לך בכל לילה לפני השינה את השיר הנפלא ההוא של יוני רכטר, עד שתרגיש את הדברים עמוק בלב והם ייחרתו בנפשך כדברים שקרו ממש.
כי חוץ מזה שאני אבא שלך, אני גם גבר באמצע הבוקר / גבר בלב חייו / על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב / והוא זוכר שאביו פעם הלך אחריו / הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו / אך הילדים עוד שרים שיר על יורה וחצב / וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו: / גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא / גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה.
שתהיה שנת לימודים טובה, בן אהוב ויקר שלי.
