גילוי נאות – לא הערכתי כי הממשלה הנוכחית יכולה להתרסק בגלל משבר הקורונה. ההפך הוא הנכון. הקורונה והמצב הכלכלי נתפסו כחומרי הגלם שלא רק אפשרו לגשר בין עולמות התוכן האידיאולוגיים של השותפים הקואליציוניים לממשלה, אלא גם כאלה אשר במבט קדימה ידביקו את חלקי הממשלה אלה לאלה. ההנחה המקובלת הייתה שהאלמנטים שיש להם סבירות להרחיב את הסדקים המובנים ואת התפרים הגסים בממשלה הזו הם אלה הנוגעים למדיניות החוץ, לשאלה הפלסטינית, למדיניות ההתיישבות, לאפשרות של מערכה צבאית בעזה או בלבנון וכדומה. שם לכאורה מונחים חומרי הגלם של הפיצוץ הפוליטי הפוטנציאלי שלא רק יתקע טריז בין ימין ושמאל בממשלה, אלא בין יהודים וערבים בקואליציה.
אבל הערכות לחוד ומציאות לחוד. דווקא משבר הקורונה וההתפרצות הרביעית עושה לממשלה את מה שאף תהליך מדיני או מערכה בעזה יעשו לה. המשבר חושף ממדים חמורים של היעדר ניסיון ניהולי של ראשי הקואליציה, פגמים בחשיבה האסטרטגית וגם בתהליכי קבלת ההחלטות של המנהיגות. ולא פחות מכך, המשבר חושף את המבנה האוטונומי הניהולי של הממשלה הנוכחית המעוצבת דרך פורמט של חיבור אד-הוק בין רכיביה, ומחויבות להתנהלות פוליטית זהירה של שריה המתאמצים מאד שלא לדרוך על קצות האצבעות של שרים עמיתים. אם כך, קל וחומר שהמבנה האוטונומי הזה מתקשה להגדיר יעדים מערכתיים שנדרשת לשם השגתם שיתוף פעולה שהוא מעבר לממד הפורמאלי.
כך, חרף הניסיון לעגן את דימוי השינוי והפרגון ההדדי של שרי הממשלה, הרי שהמציאות היא שונה לגמרי והממשלה מתנהלת בפועל כאסופה אקלקטית של איים אוטונומיים הפועלים במנותק האחד מהשני. המציאות המאתגרת מחייבת הפוך על הפוך: שיתוף פעולה מהותי, סינרגיה של מוחות ויצירתיות אסטרטגית.
אבל גם משבר הקורונה או הדלתא, כפי שמקפיד ראש הממשלה לכנות אותו כאילו אין קשר בינו ובין כל מה שהתחולל עד עתה בהקשר של המגפה הכלל עולמית, לא מצליחה לייצר את אותה סינרגיה מערכתית בין מכלולי הממשלה ושותפי הקואליציה. הזן האלים אפילו לא נתפס כהזדמנות פז לממש את אותה הבטחה ל"שינוי" באמצעות הפיכת הרעיון של ממשלת "רק לא ביבי" לממשלה אמיתית המוגדרת דרך עצמה ודרך הישגיה ולא רק דרך שלילת האחר.
בצילה של מציאות זו חווים אנו מכלול של תופעות מטרידות: שרת החינוך שאשא ביטון עושה מאמץ לדרוס את החלטות משרד הבריאות בשם עיקרון האוטונומיה; ראש הממשלה החליפי נעדר מישיבות קבינט הקורונה ועסוק בעניינים טקסיים במשרד החוץ; שר האוצר ליברמן משאיר גם הוא לקבינט הקורונה את הטיפול במגפה כאילו הקורונה היא רק עניין בריאותי; ואילו ראש הממשלה בנט, שיש יותר ויותר סימנים מעידים על טעויות באסטרטגיה שלו, נותר בודד במערכה, אולי מלבד הגיבוי שהוא מקבל מבת הזוג האולטימטיבית איילת שקד הנשלחת לחזית התקשורתית כדי לספק חליפת הגנה, שאינה מוצלחת במיוחד, לראש הממשלה.
אמנם התקשורת המסחרית עדיין מאד עדינה עם הממשלה. אבל גם אצלה רואים את הסדקים, וככלל הרושם הוא שככל שיגדל הפער בין האסטרטגיה של בנט ושקד המבוססת על השילוש הקדוש, כך תתערער הלגיטימציה של הממשלה הנוכחית. שילוש זה כולל כלכלה first לצד "הכלה", והכחשת עומק המשבר המחווה בדחיינות תפעולית לבין המציאות בפועל של תחלואה בהיקפים אדירים לרבות תחלואה קשה ותמותה גוברת. לצד התערערות הממשלה הנוכחית, תתערער גם היכולת להמשיך ולמתג אותה כ"ממשלת שינוי". נראה שישראל מתקדמת לקטסטרופה בריאותית ובעקבותיה גם לקראת משבר כלכלי, ולא צריך להיות פרופסור גדול לנתונים או אפדימיולוג דגול כדי להבין את זה. גם בלי סגר כפוי עלול להיות סגר בלתי פורמאלי, וצריך לחפש את הגורם שעשוי למעשה לפרק את הממשלה. כל זאת, תחת הרעיון של "הצלת ישראל" בשל כישלון הממשלה במה שאמור היה להיות היעד והתכלית העיקרית שלה.
לגורם אותו מחפשים קוראים בני גנץ. הלה כבר מיתג את עצמו, ובצדק, כגורם שישראל מבחינתו קודמת לכל. הוא הניח להבטחת הבחירות של כחול לבן. פירק את השותפות עם לפיד ויעלון ונכנס לשותפות עם נתניהו על רקע הגל הראשון של הקורונה בישראל. לאחרונה אף התבטא כי האשראי שהוא מעניק לממשלה תלוי בתפקודה. אם נוסיף לכך את העובדה כי מדובר בדמות הרואה בעצמה בשלה לשבת בראש שולחן הממשלה וגם את חוסר הסימפטיה שמוקרנת מצידו כלפי צמד הצעירים הבלתי מנוסים בנט את לפיד, אזי נקבל את התערובת שעשויה או עלולה (הכול מנקודת מבטו של המתבונן) לעשות את השינוי הפוליטי הבא ולחבר מחדש את הצמד גנץ את נתניהו לחתונה ממבט שני.
הרושם הוא כי שני הבנימינים מבכים בדיעבד את גורל הממשלה הקודמת שבה היו שותפים ופורקה מהסיבות הלא נכונות. שניהם כנראה חולקים את השאיפה להחזיר אהבות נושנות – כל אחד מסיבותיו שלו ושניהם באים עם הנדוניה המתאימה: נתניהו עם שיעור חשוב בצניעות וגנץ נטול הגיבנת הפרוגרסיבית במפלגתו. מה שדרוש לשם התהוות תרחיש כזה הוא הקשר מתאים אשר יספק את הצידוק הציבורי והפוליטי להתהוותו. זו המציאות ההולכת ומתפתחת בישראל הצועדת לקראת משבר לאומי ענק סביב ניהול הקורונה, וזה הולך ומכביד על הממשלה הנוכחית שמסרבת להתעשת והופכת את מגפת הקורונה לגורם שלא רק כונן אותה אלא גם יקצר את ימיה, בבחינת אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.
