הפער בין ניהול הקורונה בידי בנימין נתניהו לניהולה בידי נפתלי בנט הוא לא במדיניות אלא באישיות. נתניהו זהיר, שמרן, רואה שחורות ונערך לתרחיש האפוקליפטי ביותר. בנט נועז, יצירתי, לוקח סיכונים, ונאחז בכל תסריט אופטימי.
ראש הממשלה וראש האופוזיציה, שההשוואה הבלתי נמנעת ביניהם תלווה כל מחדל וכל הישג של הממשלה הנוכחית, קוראים את המפה באופן כמעט זהה: שניהם מבינים שמלבד החיסונים אין דרך יעילה להכריע את הנגיף. ההבדל הוא בניווט בדרך לשם. נתניהו הלך לסגר שלוש פעמים וכנראה היה מגיע גם לרביעי, כדי להניח "פסי האטה" בנתיב ההתקדמות המעריכי של הנגיף. בנט, לעומתו, החליט לנסות להרחיק את קו הסיום של המרוץ בין חיסון הדחף ובין הדלתא.
הגדלת רף הספיקה של בתי החולים, והרחבת "אשפוזי הבית" (שהתקיימו בהצלחה חלקית ובמחתרת בעולם החרדי) במהלך רשמי ובליווי מקצועי של קופות החולים, נועדו לקנות זמן שיאפשר למנת החיסון השלישית להשתקף בנתוני החולים הקשים, יחד עם הצעד המשלים: לחיצה על דוושת הגז של החיסונים.
המשלוחים שהגיעו מפייזר בשבוע שעבר, בחשאי, הבטיחו שלא יהיה מחסור בהיצע מול הביקוש, גם כשיורחב המבצע לבני הארבעים ומעלה. בנט מפעיל לחץ כבד על המומחים, שחלקם הסתייגו לפני שבועיים מאישור החיסון לבני השישים ומעלה בלי אישור מנהל התרופות האמריקני, כדי להרחיב מיידית את המבצע לקבוצות הצעירות יותר. לפי המצגת האופטימית שהוצגה בקבינט, גם אם יאושר מבצע כזה, בתי החולים יגיעו קרוב לסף הספיקה החדש שלהם, ומספר המאומתים בשיא עלול להגיע ל־22 אלף ביום לפני שהגרף יתהפך. אם המומחים לא יאשרו את המהלך חלק מהשרים ידרשו צעדים חריפים כבר בשבוע הקרוב.
מסעו של נפתלי בנט מאפס הדבקה לאפס הגבלה היה אמיץ ומתבקש בתחילת הדרך. ישראל הייתה מחוסנת, והמחקרים הבטיחו יעילות גבוהה. הבעיה החלה כשמספר המאומתים היומי חצה את קו ה־3,000, והיה ברור שכל תחזיות המומחים קרסו. או שהחיסון דועך, או שזן הדלתא עמיד נגדו. במקום לחתוך הפסדים בנט הגדיל את ההימור על המנה השלישית כדי למנוע את הסגר הרביעי. זו בחירה מסוכנת, שבתרחיש קיצון עלולה להסתיים במחזות נוסח איטליה, אבל לגיטימית נוכח החלופות וההבנה שהקורונה עשויה להישאר כאן בשנים הקרובות. הבעיה החריפה יותר היא אובדן התקשורת עם הציבור מאז ואילך: ראש הממשלה שקוע בפרטי הפרטים של ניהול המשבר, אולי אפילו באופן מעמיק מדי, אבל לא מתווך לאזרחי ישראל את המצב, את תוכניות הפעולה ואת המשמעויות.
היחידה שאמרה את האמת לציבור, בטעות, הייתה איילת שקד: בריאיון לחדשות 13 היא הודתה שצריך ״להכיל״ גם מתים. היא התנצלה על הניסוח הלא מוצלח אבל משוכנעת שבמהות היא צודקת: זו המשמעות של חיים לצד המגפה, לא זלזול בחיי אדם אלא ניהול סיכונים בין אפשרויות גרועות. גם הסגר, על מחירו הכלכלי (200 מיליארד עד כה) והנפשי, הוא תשלום בחיים. תפקידה של הנהגה הוא להכריע בדילמות הקשות הללו, ורק בדיעבד נוכל לדעת איזו גישה הרסנית פחות. בין מבול הטלפונים גם בנט התקשר לשקד אחרי הריאיון. זו לא הייתה שיחת נזיפה אלא שיחת חיזוק, שמעוררת את השאלה: אם זו המדיניות, האם לא ראוי שראש הממשלה יישיר את מבטו לציבור ויציג אותה, במקום שאזרחי ישראל ישמעו על כך מפליטת הפה של שרת הפנים?
בתום ישיבת קבינט הקורונה ערך ראש הממשלה תדרוך זום לילי לשרים שלא נכחו בפגישה. רשמית הוא ביקש לעדכן ולשתף אותם בהחלטות, אבל בעיקר ניסה לרתום עוד מחברי הממשלה למאמץ ההסברה מול הציבור. יש פער חריף בין האווירה בחדר הקבינט ובין מה שמשתקף בחוץ. שרים מכמה מפלגות מעידים על דיון ענייני, מקצועי ונינוח ועל תחושת ענייניות, אולי דווקא כי כוחו של ראש הממשלה מוגבל מול שותפיו; אבל בחוץ הוא ניצב יחיד. אפילו שר הבריאות ניצן הורוביץ משאיר לו את ההובלה, ולא בגלל נדיבות קרדיט, שלא לדבר על שאר בכירי הקואליציה שצוללים לענייני משרדם כאילו אין קורונה.
ההיעדרות של לפיד וליברמן מישיבות קבינט הקורונה לא משפיעה על ניהול המגפה (לפיד השתתף בזום מהביקור המדיני במרוקו כדי להפגין מעורבות למשך כמה דקות) אבל מסמלת את בדידותו של בנט. אם יצליח להכניע את העקומה בלי סגר, הקרדיט יהיה כולו שלו. עד אז, ככל שגרף המאומתים מטפס, שיעור התמיכה בממשלה ובעומד בראשה יורד. אלא שלבנט אין שולי ביטחון להישען עליהם. סגר עלול להביא בכנפיו גם סקר חסר תקדים שבו ראש ממשלת ישראל לא עובר את אחוז החסימה – וגרוע מכך: אפשרות של אי ציות נרחב להוראות הממשלה. בכירי הקואליציה הבינו באיחור שגם בקרב תומכיהם הלגיטימציה לסגר מצומצמת, שלא לדבר על ההתקוממות (המוצדקת) בציבור החרדי מול הכוונה לסגר בחגים אחרי יולי־אוגוסט נטולי ההגבלות. זו אולי הסיבה לכך שגם מול נתוני התחלואה העולה, הסיכויים לסגר דווקא פחתו.
בחצר וילה נאה במושב ליד ירושלים, ביום ראשון בערב, ישבו לצד השולחן השותפים היריבים מקבינט הקורונה הקודם. נתניהו וגנץ הוזמנו לשבע ברכות בביתו של ח״כ יעקב אשר. איפה המסכה, שאל נתניהו את גנץ בנזיפה ידידותית. זה שטח פתוח פה, השיב שר הביטחון. אף על פי כן, דחק נתניהו בגנץ, שניסה להרגיע. יש לך הרבה קציני קישור לקב"ה, הצביע גנץ על חברי הכנסת החרדים שמסביב. אף פעם לא היו לך כל כך הרבה קציני קישור.
זו לא הייתה פגישה מקרית. הם הוזמנו לאותו אירוע ולאותה שעה כשהם יודעים זה על הזמנתו של זה. שניהם אישרו את הגעתם בלי בעיות, אולי אפילו בהתלהבות. אחד מיושבי השולחן התרשם שגם ראש הממשלה לשעבר וגם ראש הממשלה החליפי לשעבר בשלים לקאמבק בחסות השושבינים החרדים. אחר כך שניהם פנו גם להסתודדות עם יענקי קנייבסקי, הנכד של, לזכר הימים הטובים.
ההיתכנות הפוליטית אפסית, אבל גם נתניהו וגם גנץ רוצים לתחזק את האפשרות על הנייר. הקואליציה התייצבה ודוהרת לתקציב, אבל אם הקורונה תחולל מהומה נרחבת וממושכת, המערכת עשויה להתארגן מחדש. בינתיים שניהם צופים בבנט מסתבך. האחד בהנאה, האחר באדישות. גנץ כשר הביטחון של בנט אינו מעורב כמעט בניהול משבר הקורונה. הפוך לגמרי מהאופן שבו בנט, כשר הביטחון של נתניהו, הסתער על הנגיף; וגם רחוק ממאבקי הסמכויות של גנץ נגד נתניהו.
שר הביטחון מרוכז במאבק על תקציב הביטחון ועל הפנסיות לאנשי מערכת הביטחון, ותוקע את אחת התוכניות המרכזיות של בנט: הורדת גיל הפטור לחרדים. ליברמן ולפיד, אבירי השוויון בנטל, הסכימו לכך ללא קרב, אולי בשל התועלת הכלכלית הצפויה. אבל יו״ר כחול לבן מתעקש ודורש פיצוי לצה״ל. ייתכן שלא רק הפגיעה בהיקף המלש״בים (שממילא לא מתגייסים) עומדת מאחורי התעקשות גנץ, אלא גם בקשת החרדים. בסיעות החרדיות לא מתנגדים בפומבי להסרת תביעת הגיוס מתלמידי הישיבות, אבל חוששים מהתוצאה האפשרית: יציאה מוקדמת יותר לשוק העבודה, כבר בגיל 21.
נתניהו צופה בבנט מסתבך, אבל עוצמת האש האופוזיציונית עדיין נמוכה יחסית, בטח בהשוואה לקמפיין הפופוליסטי שניהל נגדו בנט כשהיו בעמדות הפוכות. אולי מפני שנתניהו איבד שיווי משקל בשרשרת מעידות קטנות: ההפסד בהצבעה על נציגי הוועדה לבחירת שופטים, פרשת מימון החופשה במלון, תבוסת מועמד הליכוד באילת, וגם הברכה ללינוי אשרם בטרם צאת השבת, שגררה גינויים מכל ראשי המפלגות בבלוק שלו – סמוטריץ', גפני, ליצמן ודרעי. האירוע אצל יעקב אשר היה הזדמנות לתקן לפחות את השגיאה האחרונה של שיגור ההודעה בשבת. "הצוות שלי חרוץ מאוד", התנצל נתניהו בפני האחרונים שעדיין מקפידים לכנות אותו ראש הממשלה. "הם לא מבינים שמה שחל כראש ממשלה, אני מחיל גם עכשיו, בתפקידי הנוכחי".
