במלוא הזהירות המתבקשת, ניתן לומר כי להחלטה הישראלית לשבור את הכלים מול פולין בימים האחרונים יש אולי גם פן פוליטי פנימי.
ראשית, יש להדגיש – החוק עליו חתם הנשיא הפולני בסוף השבוע, הוא בעל משמעויות מכעיסות מבחינת זיכרון השואה וזכויות הניצולים. היורשים לקורבנות השואה שיש בידיהם הוכחות בעלוּת ויכולת לעמוד מול הסבך הבירוקרטי הפולני, נתקלים עכשיו בטריקת דלת על מאמציהם להשיב את מה שנחמס ממשפחותיהם בחוסר צדק. הפולנים אולי מנסים לעשות סדר בבלגן הנדל"ני שנוצר אצלם לאחר התקופה הקומוניסטית, אבל בהחלט גם מתנערים מכך שיש ביניהם מי שהיו שותפים לזוועות שחוללו הנאצים בארצם.
שר החוץ לפיד הורה לממונה הזמנית על השגרירות בוורשה לחזור מיד לישראל להתייעצויות ללא הגבלת זמן. השגריר החדש לפולין, יעקב לבנה, שאמור היה לצאת בקרוב לוורשה, לא ייצא בשלב זה, ומשרד החוץ ימליץ לשגריר פולין בישראל להמשיך את חופשתו בארצו.
הצעדים הדיפלומטיים החריפים הללו לא יקדמו ככל הנראה את הסדרת הרכוש היהודי הגזול שנמצא בפולין (ומבחינת עידוד אנטישמיות, כנראה שאפילו ההפך. הטענה התקשורתית הפולנית היא שלישראל אכפת בעיקר מהרכוש). ובכל זאת, יש בהחלט מקרים בהם שבירת כלים מול מדינה אחרת ראויה מבחינה ערכית, גם אם אין בה תועלת מעשית. על פי לפיד, החוק הפולני הנוכחי הוא אנטישמי ולא מוסרי, ולכן אין כל דרך אחרת לפעול. גם אם כתוצאה מהצעדים הללו תפסיד ישראל את ידידותה של פולין, שהיא אינטרס מדיני של ישראל.
אין זה סוד כי ראש הממשלה הקודם, נתניהו, התאמץ לשמור על היחסים הטובים עם פולין, למרות מהמורות קשות לא פחות – ואולי אף יותר, שהציבו הפולנים על זיכרון השואה, ובהם החוק שאסר לייחס לעם הפולני אחריות לפשעי השואה.
הגישה המדינית של נתניהו לא הייתה בלתי מבוססת. ורשה היא שאירחה למשל בפברואר 2019, ועידה בה דנו ישראל ומדינות ערביות באלימות האזורית של איראן, בימים בהם הסכמי אברהם עוד נדמו כחזון דמיוני רחוק. פולין הייתה ממובילות ההתנגדות למדיניות האיחוד האירופי, בנושאים דוגמת סנקציות על איראן.
הגישה של לפיד היא אחרת. מאז נכנס לתפקידו כשר חוץ לפני שבועות ספורים, הוא נחוש להוכיח כי ישראל יכולה ליצור בריתות והסכמות על סמך ערכיה המשותפים עם דמוקרטיות-ליברליות אחרות, ואינה נזקקת לבעלות ברית שערכיהן הדמוקרטיים נתונים בספק. לכאורה, אם ישראל מיישרת קו עם המדינות המובילות באיחוד האירופי, היא לא נדרשת לחסדיה המדיניים של מי שמחוקיה נודף ניחוח חמוץ של הכחשת שואה.
התהייה המדינית היא האם הגישה של לפיד תוכיח את עצמה כאשר ישראל תיתקל בחוסר הסכמות עם המדינות שבחברותן היא חפצה. השאלה הזהירה יותר היא האם ההחלטה לנקוט במהלכים מרחיקי לכת מבחינה דיפלומטית, במקרה הנוכחי מול החוק הפולני החדש, מבוססת אך ורק על הכבוד הלאומי היהודי, או גם על הצורך להתוות התנהלות בינלאומית שונה מזו ששררה כאן קודם. כמעט להוכיח עד כמה השיקולים של ראש הממשלה הקודם היו שגויים והבריתות שיצר – בלתי מקובלות.
