אחד הדברים המפחידים אותנו הוא לראות התפתחות ממשית בקרב מי שאנו חלוקים עליו לגמרי. הרבה יותר נוח לנו כשיריבנו מתמידים בגישתם הדווקנית ומספקים לנו בקביעות הצדקה לרתיעתנו מהם. באותם מקרים שיריבינו בודקים את עצמם ומנסים להשתפר, אנו נלחצים. לעיתים מתוך הגינות או חוסר ברירה אנו מודים שחל שינוי מבורך אצלם, לפחות לטעמנו. לעיתים רבות יותר אנו מביעים חוסר אמון ואפילו זלזול בתהליך השינוי שמתרחש. זאת גם הדרך שבה מתקבלים רבני צוהר על ידי המבקרים הקבועים והדווקניים של עולם הרבנות וההלכה. זה גם הרושם שאני מקבל ממאמרוֹ של ב. מיכאל: הכסף או הבריאות, הכסף או הכשרות (הארץ, 10.8.2021). לשיטתו אין כלל סיכוי שרבני צוהר מבטאים מתינות כלשהי ודי לעיין בהגות של מי מהם כדי לחתוֹם את גזר הדין הברור: מי שדבק בהלכה אין מה לצפות ממנו.
בעיניי, רבני צוהר אינם רק מהמרשימים שבציבור שומר המצוות. אלא שאין כמעט הנהגה של ציבור אחר בארץ אשר מבטאת מורכבות מרתקת ומאתגרת שכזאת, בצד מחויבות אישית גדולה. אנשים כמו הרב דוד סתיו, הרב יובל שרלו, הרב רפי פוירשטיין, הרב שי פירון ועוד רבים אחרים הם אנשי רוח ומעשה יוצאי דופן לטובה בחברה הישראלית. ההזדהות המלאה שלהם עם גורל המדינה היהודית והדמוקרטית, האמפתיה שלהם לכל בעיה אישית, עומק הלמדנות שלהם, יכולתם לשוחח ולהתדיין כמעט עם כל ציבור, כל אלה מרגשים רבים ובוודאי מדאיגים ומבלבלים אחרים. שהרי איך ייתכן שאדם "ובעוונותינו" אפילו רב, יבסס את חייו על מחויבות מוחלטת לתורה ולמצוות ודווקא משום כך יחשוב שחובתו ליעל, לפשט ולהקל בכל המקומות שבהם הציבור הרחב נפגש עם חיובי ההלכה? כפי שאני תופס זאת אין מדובר אצלם בפשרה מתוך חולשה, אלא במחשבה שמלכתחילה אמונתם היהודית מחייבת אותם להקל על מי שבאמת רוצה להתגייר ועל מי שבאמת רוצה לאכול במסעדה כשרה.
במובנים רבים קל יותר לחלק מהפוליטיקאים והדוברים החילוניים להתמודד עִם הציבור החרדי. לשיטתם גבולות הגזרה ברורים יותר ואין את כל "השיגעונות" של הציונות הדתית אשר רואה את עצמה כשותפה מרכזית בניהול חיינו הלאומיים. לכן בתקופות שונות נרקמו בקלות רבה יותר שיתופי פעולה פוליטיים עם מפלגות חרדיות.
לגבי ארגון צוהר והעומדים בראשו, הקושי של חלק מהשיח החילוני הקיצוני עוד מתגבר. כאן לא מדובר כבר רק במי שרואה את עצמו כשותף ארגוני אלא במי שרואה את העולם החילוני ואת האדם החילוני כבעלי ברית ערכיים וזאת דווקא מתוך הנאמנות של אנשי צוהר לאמונת אבותיהם. אכן גישה זאת מורכבת ואולי לפעמים יכולה להכשיל גם את אנשי צוהר עצמם. אבל בעומק הדברים זאת הגישה החיונית לקיום שותפות בת קיימא בישראל בין כל אוהביה. ההבדל בין רבני צוהר לחלק מהרבנים האחרים אינו רק "בחוטי הסריגה של הכיפה" אלא גם במה שמעסיק ללא הרף את ראשם ותודעתם.
