"קניתי בצק סוכר ואני הולכת לעשות פעילות עם הילדים שלו עד שהוא יחזור מהעבודה. אני מתה עליהם". בפעם הראשונה שקראתי משפט בסגנון הזה של אישה שמדברת על הילדים של האיש שלה, משהו גדול מאוד נפל בתוכי והתנפץ ברעש מחריש אוזניים על הקרקעית שלי. הרסיסים פצעו אותי מבפנים, אבל אף אחד לא ראה.
זה היה כמה שבועות אחרי שעברנו לגור יחד וכמעט הכל כאן היה מוזר ולא טבעי. כמעט, כי גורת חתולים פצפונת שמצאתי כמה חודשים קודם לכן, התרגלה לעבור איתי מבית לבית. בימים שלי עם ילדים, הילדים שלי טיפלו בה. בימים שלי בלי – הילדים שלו טיפלו בה. וכך, כשכולם מצאו את עצמם מנסים להתרגל לזה שיש מישהו שהם לא מספיק מכירים במטבח שלהם, הסתובבה לה חתולה בבית והזכירה לנו שנכון שאנחנו לא שייכים זה לזה, אבל כולם שייכים לה.
ההורות באה לי באופן טבעי. ילד ראשון בגיל 21, התאהבתי מיד. לא תמיד היה לי קל, כיף או משמח לגדל ילדים, אבל לפחות, זה היה טבעי. בפרק א', מה שהחזיק אותנו איכשהו יחד במשך הרבה יותר מדי שנים – היה ללא ספק הילדים.
כשהתגרשתי חשבתי שלעולם לא אגור שוב עם גבר ולכן לא הטרדתי את עצמי במחשבות על הילדים שלו. ואז זה קרה. זה היה מהיר, קסום ומיוחד וכבר לא הייתה שאלה אם נגור יחד, אלא מתי. על הילדים שלו נדלקתי עליהם מהרגע הראשון. וחוץ מזה, אני מורה, אני כל היום עובדת עם ילדים, אני אוהבת ילדים, אז מה כבר יכול לקרות?
אז זהו, שלגור איתם, זה לגמרי סיפור אחר: למצוא כביסה מלוכלכת על הרצפה בשירותים של ילד שלא שלך- זה קשה. כשילד שלא שלך בא למיטה שלך בלילה- זה גם קשה. והדוגמאות הן רבות.
איך אני אמורה לאהוב את הילדים שלו? מאיפה מתחילים בכלל? איך זה שכולן מצליחות? ומה דפוק אצלי שאין בי כרגע שום רגש אליהם?
האשמה והבושה צרחו בתוכי שבטח בגלל זה נפרד בסוף. כן, זה יקרה, כי אני אישה בריטית שאין לה אהבה בחינם לחלק. אני אישה כזאת שלא זורמת, שלא אוהבת לבשל, שלא רודפת אחרי הילדים עם סוודר, או כריך. אני אישה כזאת שהבית לא מספיק מעניין אותה, שהמילים הרבה יותר חשובות לה ושגם ככה אף פעם לא הייתה טובה בלאזן את כל זה עם ההורות שלה. והנה, אני עומדת על סיפו של פרק ב' ואני מבינה שעכשיו, זה לגמרי הפוך. מה שהחזיק אותנו בפרק א', יהיה מה שיפריד בינינו בפרק ב'. מה שיגרום לנו בסוף להיפרד, זה הילדים. וזה יקרה בגללי. זה יקרה כי אין לי אהבה מיותרת לחלק לילדים שלא אני ילדתי. כך לפחות חשבתי בהתחלה. מאז חלפו שלוש שנים. אנחנו עדיין פה. הזוגיות חיה ובועטת והמשפחתיות – לגמרי ישנה. הילדים רואים זה בזה אחים לכל דבר וגם אני כבר לא זוכרת את מי ילדתי ואת מי לא.
אהבה היא רגש. אי אפשר להכריח אותה לבוא. זה נכון גם לגבי הילדים שכן ילדתי. אני מקפידה על כבוד, אכפתיות, דאגה ותמיכה – דברים שכל אחת יכולה. את היחס שאני רוצה שהילדים שלי יקבלו מכל מבוגר בעולם, אני מעניקה להם.
הילדים של האיש שלי סומכים עליי בעיניים עצומות. הם מרגישים בנוח להתקשר אליי בכל עניין, לבקש כל בקשה ולשאול כל שאלה. הם התרגלו לקריזות שלי ולמדו להעריך את מה שיש לי לתת להם.
אני לא מתאמצת במה שנידון לכישלון מראש, אני לא אוכלת את הלב על מה שאין לי לתת, אני לא לוקחת על עצמי את התפקידים שאינם שלי. הם לא כל עולמי ואני לא מתנהגת כמו אמא שלהם. בשביל זה יש להם אמא. והיא לא אני.
