מי חושש מהבעיה הדמוגרפית? כולם, ואף אחד. השמאל מתריע כבר חמישים שנה שאם לא נמסור מיד את יהודה ושומרון תקום עלינו הדמוגרפיה להורגנו. מצד שני, השמאלנים דוחים בבוז כל חשש דמוגרפי שעולה בהקשר של המסתננים. והימין – להפך: מוכן להתמודד עם הדמוגרפיה בנוגע ליהודה ולשומרון, אך מדגיש את החשש הזה כשמדובר על מאות אלפי המסתננים הפוטנציאליים מעבר לגבולותינו.
האם זה אומר שכולנו צבועים? בהחלט לא. אין ספק שיש כמה צבועים, שמשתמשים בטיעון הדמוגרפי בלי שהם באמת מאמינים בו. אך לגבי הרוב – מימין ומשמאל – אין כאן צביעות אלא ניהול סיכונים. השמאל מוכן לקחת סיכון דמוגרפי למען זכויות האדם, הימין מוכן לקחת סיכון למען ארץ ישראל. בשביל כל אחד מהמחנות הללו מדובר בערך מכונן, ששווה להסתכן עבורו.
אם נתבונן מן הזווית הזו במקימי המדינה, נראה שכמעט כולם היו נקראים היום ימין, מבחינת בכורתה של ארץ ישראל בעולמם הערכי. את מהותה של המדינה הם הגדירו כך במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל". מנגד, במגילת העצמאות לא הוזכרה כלל המילה "דמוקרטיה". בטיוטות הראשונות הופיעה הדמוקרטיה, עד שבן־גוריון ושרת מחקו אותה. לא שהם רצו מדינה לא־דמוקרטית, אלא שהם הבינו שהדמוקרטיה היא בסך הכול צורת משטר רצויה, ולא חזון־דורות מפעים־לב. רק בשנות התשעים, בחוקי היסוד ההרסניים שקיבלה אז הכנסת, הוצגה הגדרה אחרת למהותה של ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית". אהרן ברק וממשיכיו מיהרו להבהיר שהביטוי "דמוקרטית" כוונתו למעשה "ליברלית", והוא מחייב את המדינה לתורת זכויות האדם, בפרשנות הרדיקלית שלה.
זו המחלוקת העמוקה ביותר בין ימין לשמאל בנוגע למדינת ישראל ולמהותה: "יהודית בארץ ישראל" או "יהודית ודמוקרטית"; "יהודית בְּ" או "יהודית וְ". מדינת ישראל קמה כ"יהודית ב", וכמעט איש לא ערער על כך. המדינה נתפסה כהתגשמות חלום הדורות של עם ישראל: ריבונות לאומית ליהודים, שיכולה להיות רק בארץ ישראל. הארץ אינה רק הטריטוריה של המדינה, אלא מעצבת את מהותה.
עִם השנים, הלכה והיטשטשה האמירה שהמדינה יונקת את ערכה מן העם והארץ. כשהייתי ילד, מקצוע הלימודים שביטא את האמירה הערכית המרכזית של מערכת החינוך היה "מולדת". היום תפס את מקומו מקצוע אחר: "אזרחות". גם אני למדתי אזרחות: זה היה מקצוע רזה וצנוע, שבו למדנו כמה פרטים נחוצים על סדרי הממשל והשלטון (מתוך ספר לימוד מוצלח שכתבה שולמית אלוני). מקצוע הלימודים הזה התנפח לכדי מערך הטפות על זכויות האדם וחשיבה ליברלית. מבחינת התכנים הערכיים של מערכת החינוך, הושלם המהפך מ"יהודית ב" ל"יהודית ו". תלמידי ישראל היו כבר מזמן הופכים כולם למאמינים נלהבים בליברליזם הקיצוני, לולא קשה היה להפוך אדם לליברל ביקורתי על ידי שינון יסודות האמונה הליברלית, ולולא התלמידים לדורותיהם לא נהגו לייחס חשיבות רבה לשיעורי הטפה בסגנון הזה.
את השירים היפים ביותר, כידוע, שומעים ברדיו רק ביום הזיכרון. יש שיר אחד שהוא כל כך ארץ־ישראלי עד שכבר לא משמיעים אותו ברדיו אפילו ביום הזה. "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל", שר אריק איינשטיין ללחנו היפהפה של שמוליק קראוס, ואת השיר הזה שמעתי ברדיו בעשורים האחרונים רק פעם אחת: ביום שאריק נפטר. לא עזר לשיר הזה ייחוסו לאיינשטיין ולקראוס; את מחסום הרדיו הוא לא צלח. "אני ואתה", עם מסרי הסיקסטיז הילדותיים, הפך להמנון; "ארץ ישראל" הנהדר נשכח מלב, או שמא הושכח. לא נמצא לו מקום במדינת "יהודית ו".
כאשר החלו פליטי השואה לנהור לארץ ישראל, כתב עליהם אלתרמן את אחד משיריו הגדולים, "על הילד אברם": "לפרק הזה בקורות העתים/ שם קורָא בעולם: בעיית הפליטים!/ אך לא זו הבעיה,/ לבלרים בני חיל…/ ולא היא הקורעת תיקים ותיל!/ ולא היא מוליכה הספינות אלי ים!/ כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה,/ כי מוליך אותן צו לידותיו של העם,/ כי מוליך אותן דבר א־דוני אל אברם".
מה צר, שאת עולמנו התרבותי והאינטלקטואלי לא מובילים היום אלתרמנים, אלא לגיונות של לבלרים ליברלים בני חיל; שכמעט אין שומעים עוד את המילים "ארץ ישראל"; שאת קול התרועה המהדהד של עם ישראל השב לארצו מנסים להחליף בקול ענות חלושה של אזרחים המתמקחים על זכויותיהם. מה טוב שהישראלים אינם ממהרים לקנות את הסחורה הזו, ודבקים באהבתם לעם ישראל ולארץ ישראל. ואם ברדיו כבר לא משמיעים ביום הזיכרון וביום העצמאות שירי אהבה לארצנו, הרי לא צריך היום רדיו כדי להשמיע שירים. ובעזרת ספוטיפיי, או יישומון חדשני אחר, נוכל שוב לשמוע מילים עתיקות: כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל.
