בתגובה לירי הרקטה אתמול (ב') לעבר שדרות, צה"ל לא ביטל את ההקלות שניתנו לחמאס בסוף השבוע, ובהן אישור כניסה של אלפי פועלים לישראל והגדלת מרחב הדיג. חיל האוויר גם לא תקף מטרות ברצועת עזה הלילה ולא האשים את חמאס שהוא הריבון ואחראי על הנעשה בשטח הרצועה. אפילו פגז אחד לא נורה לעבר דיונה חסרת ערך דקות לאחר השיגור, במה שבדרך כלל הוא אינסטינקט אוטומטי בתגובה לרקטה.
הדרג המדיני שטובע במגפת הקורונה המחודשת הפך אפאטי, ואפילו לא מסוגל להחליט איזו תגובה ראויה נגד ארגון טרור שיורה טילים לעבר אזרחים בלב אוגוסט כשרוב ההורים בעבודה ורוב הילדים לבד בבית.
ישראל טיפסה על עץ התרעתי כשהחליטה שלא לאפשר הכנסת כסף במזוודות לרצועת עזה וכעת היא לא יודעת איך לרדת ממנו. פעם אמר לי קצין בכיר בצה"ל שפוליטיקאי אחד מצייץ בטוויטר 280 תווים וכל הצבא משנה אסטרטגיה, וזה בדיוק מה שקורה כאן. מה חשבו בישראל כשהחליטו לעצור את הכסף מקטאר לרצועת עזה? שחמאס יקבלו את זה? שזה יעבור בשקט? שלא תהיה התנגדות? שפתאום יתעוררו הפלגים ברצועת עזה ויגידו "אה לא מעבירים כסף, פשוט נאכיל את הפלסטינים בשוקולד"? חמאס באמת ניסה להעביר שוקולד כמטבע סחר אבל גם את זה 8200 סכלו וכעת הם שוברים את הראש מה לעשות עם 23 טונות של חטיף פצפוצי אורז בשוקולד חלב ללא הכשר.
כשמדינה מקבלת החלטה היא צריכה להבין שמאחוריה. והיה והוחלט לא להכניס יותר את הכסף לעזה – החלטה טובה לכל הדעות – חייבת להיות אסטרטגיה מסודרת להתמודדות עם מצב בו חמאס שובר את הכלים, ארגונים סוררים יוציאו רקטות מהמחסנים, בלוני התבערה יחזרו להבעיר את השדות בעוטף, ויחידות התיזוז הליליות יחזרו לעשות לתושבי העוטף חיים קשים. בקיצור: עם מצב בו בצד השני לא יקבלו את ההחלטה שלנו.
זה בסדר לעמוד על עיקרון, אבל אם זה בא במחיר של רפיסות, יתכן שהעמידה הזו תעשה יותר נזק מאשר תועלת.
