מאז שעזבתי את קאבול לפני מספר ימים, אני חווה את אותו סיוט לילה אחרי לילה: אחותי רצה, מזיעה ומדממת ברחובות קאבול, ואחריה רודפים לוחמי טליבאן.
ואז הסיוט התגשם.
ביום ראשון, אחותי, שהיא גם עיתונאית, אספה את המסמכים הרשמיים שלה וחיפשה דרך לצאת מאפגניסטן. אבל כשהיא עצרה בבנק כדי למשוך מזומנים, לא היה מה למשוך. ואז הקהל שהתאסף ברחוב החל לברוח וצועק "הטליבאן כאן!" והיא ראתה לוחמים נוסעים ברכבים ואוחזים בידיהם בדגל השחור-לבן.
עם הדרכון שלה בידיה, מיהרה אחותי לשדה התעופה; מישהו הבטיח לעזור לה לצאת מהמדינה. אבל היא מעולם לא הגיעה – פקק כבד חסם את דרכה, והטיסה עליה הייתה אמורה לעלות מעולם לא המריאה, מכיוון שארצות הברית השעתה את כל הטיסות כדי לפנות את הצוות האמריקני תחילה.
בן משפחה אחר שניסה להימלט נשדד ולא הצליח ליצור קשר עם איש במשך שעות. חבר הגיע לשדה התעופה וחיפש מעבר בטוח אך נשאר תקוע שם יחד עם אלפים נוספים. היו דיווחים על חיילים אמריקנים שירו לאוויר כדי למנוע מאנשים לעלות על טיסות של דיפלומטים ואנשי שגרירות.
עד כדי כך הוזנחנו. האפגנים בקאבול טובעים כעת בים של כאוס, אימה ובגידה.
הצלחתי לברוח מקאבול ביום שישי אבל לרבים אחרים, כמו אחותי והוריי, לא היה מזל כזה. כאשר ההודעות שמבשרות "קאבול נפלה!" הרעידו את הטלפון שלי ביום ראשון, נשברתי ובכיתי כמו ילדה נטושה. הייתי לגמרי לבד.
בלילה לפני שעזבתי לארצות הברית בשבוע שעבר, משפחתי ערכה מסיבת פרידה. עדיין הייתה תקווה קטנטנה שהמצב עשוי להשתפר. חשבנו שבמידת הצורך הם יוכלו לעזוב למקום בטוח, אך רק באופן זמני, מכיוון שלמשפחה עדיין יש עסק קטן לנהל. כעת הכול נראה כמו חלום רחוק. אחותי ואני נהגנו לטייל באופניים ברחבי העיר (היינו חברות באיגוד האופניים הלאומי). היא אפילו השתמשה באופניים כדי ללכת לבנק ביום שהטליבאן הגיע לקאבול. עכשיו אני לא יכולה לדמיין שנשים אי פעם יוכלו לנסוע באופניים בחופשיות שוב.
כאשר הסתובבו דיווחים על לוחמי טליבאן שפשטו על בתיהם של פעילים, עיתונאים ואחרים, התקשרתי לאחותי ואמרתי לה ללכת הביתה ולהסתיר את כל התעודות שלנו. ואז אמרתי לה שהיא צריכה להשמיד את הגיטרה שלה. היא אמרה שידיה לא מסוגלות לעשות מעשה כזה, אבל התחננתי בפניה. אמרתי לה שידיו של הטליבאן מסוגלות להרוג אותה בגלל האמנות שלה. אבל אני לא יכולה לדמיין איך אפשר לנפץ חלק כה חשוב ממי שאת.
כך מתמוטטות התקוות, התשוקות, הקריירה והתוכניות של צעירים אפגנים רבים. כבר הרגשנו נבגדים לאחר שארצות הברית החליטה לחתום על "הסכם שלום" מביך עם הטליבאן בדוחא, אך כעת אנחנו רואים שהקהילה הבינלאומית ואפילו מנהיגינו החליטו להפנות אלינו את גבם.
הייאוש נפוץ גם בקרב כוחות הביטחון. אדם צייץ על אחיו, חייל קומנדו שנהרג לפני פחות מחודשיים: "אם נרקמה עסקה מאחורי הקלעים למסור את המדינה לטליבאן, למה שלחתם את אחי למלחמה חסרת טעם רק לפני חודשיים? הוא יכול היה חי עכשיו, משחק עם שלושת ילדיו".
כל כך הרבה חיילים ואזרחים הקריבו את חייהם בשני העשורים האחרונים כדי להשאיר את התקופה האפלה של הטליבאן מאחור. אין לסמוך על הבטחות הטליבאן שלא יפגעו באנשים. ברגע שהכוח יישאר בידיהם והם יקבלו הכרה מהעולם, הם יעלימו אנשים בשקט.
אפגנים אבודים בבהלה ובבלבול בעוד העולם פשוט עומד בשוליים. זה לא היה צריך להיות כך: ארצות הברית יכלה לתכנן נסיגה מאורגנת שיכולה הייתה לפנות עשרות אלפים במשך כמה ימים או שבועות. עכשיו אולי המלחמה נגמרה, אבל אלה מאיתנו שהשקיעו את כל מאמציהם בלהכין את המדינה לקראת עתיד טוב יותר רואים רק חושך.
נסרין נאווה היא עיתונאית לשעבר ב-BBC Persian בקאבול
תרגום: אלחנן שפייזר
