בתקופה האחרונה עולה לעיתים תכופות המושג "ליברטריאניזם" בשיח הציבורי, המתנהל ברובו ברשתות החברתיות. ברוב המכריע של המקרים, אלו הם אנשי שמאל שעושים שימוש במושג. בידיהם, הליברטריאניזם הפך למילת גנאי שמטרתה לשלול את הלגיטימיות המוסרית של אנשים וגופים ימניים. בעולם הדימויים השמאלני, הליברטריאניזם הוא מילה נרדפת לאנוכיות, אגואיזם, העדרה של אמפתיה כלפי הזולת, שנאת עניים ואף דרוויניזם חברתי. כל אלה הן תופעות המאפיינות, כביכול, את הימין האמריקני המעלה על נס קפיטליזם חזירי ודורסני שאותו מבקשים לחקות ולייבא ארצה גופי ימין שונים כגון פורום קהלת.
ברוב המקרים, גינוי הליברטריאניזם נובע מסילוף מודע ומכוון של תפיסת העולם שלו. במקרים הללו, נראה כי המבקרים מנסים לצבור הון סימבולי בקרב אנשי המחנה שלהם תוך כדי שהם מנצלים בורות ציבוריות רווחת בעולם המחשבה המדינית. ואולם יש בנמצא גם מקרים בהם לא סילוף מכוון עומד מאחורי שלילת הליברטריאניזם כי אם חוסר היכרות וידיעה. לאור זאת, תהיה זו תרומה חשובה לשיח הציבורי לו נבין מהו בכלל ליברטריאניזם בטרם נשפוט אותו לחיוב או לשלילה. במסגרת זו לא נוכל אמנם להעניק תמונה מקיפה ושלימה של המשנה הליברטריאנית, אך כן נוכל לעמוד בקצרה על שלושה ממאפייניה החשובים ולהעמיד על דיוקן מספר נקודות בעלות עניין.
עקרון היסוד הראשון של הליברטריאניזם הוא עקרון הבעלות העצמית. לפי עיקרון זה, כל אחד מאיתנו הוא הבעלים של עצמו, כלומר של גופו, יכולותיו, כישרונותיו וכוח העבודה שלו. התשובה לשאלה "למי אני שייך?" היא אחת ואחת בלבד: "אני שייך לעצמי וכל אחד מכם שייך באותו האופן לעצמו". כל תשובה אחרת, טוענים הליברטריאנים, כגון "אני שייך לאדם אחר, למדינה או למעמד" מורידה חלק מבני האדם לדרגה של עבדים.
עקרון היסוד השני של הליברטריאניזם הוא עקרון אי-התוקפנות. לפי העיקרון הזה, תוקפנות, אלימות או כפייה על אחרים הינם מעשים פסולים ואסורים, אלא אם ישנה סיבה יוצאת דופן המצדיקה אותם (למשל: אם רודף אחרי כלב נגוע בכלבת אהיה רשאי לפרוץ באלימות את דלת ביתכם בכדי להציל את חיי, אך בנסיבות רגילות כניסה ללא רשות לביתכם תהפוך אותי לפורץ שדינו מאסר). היות וכל אחד מאיתנו הוא הבעלים של עצמו ורק של עצמו, איש מאיתנו אינו רשאי לכפות דברים על הזולת מבלי שנפר את העיקרון הזה. מובן אפוא כי הליברטריאן מאמין בשיתוף פעולה חופשי בין אנשים המבוסס על הידברות ושכנוע. מטרות נאצלות אינן מצדיקות תוקפנות וכפייה.
עקרון היסוד הליברטריאני השלישי הוא זכויות קניין מוגנות וחירות כלכלית. ליברטריאנים טוענים בפשטות כי כל אחד מאיתנו זכאי להיות הבעלים הבלעדי של רכושו ונכסיו, כל עוד הללו הושגו בדרכים צודקות, דהיינו בדרכים שלא כללו גניבה, רמייה והונאה. כמו כן, ליברטריאנים עומדים על כך שלכל אחד מאיתנו צריכה לעמוד הזכות לסחור בחופשיות עם הזולת, ליזום, להשקיע ולעבוד ללא התערבות כופה מצד אנשים אחרים ומצד המדינה. ליברטריאנים טוענים שזכויות קניין מוגנות וחירות כלכלית יוצרים שפע ומטיבים בטווח הארוך עם כלל הציבור.
את המשנה הליברטריאנית ניתן אפוא לסכם באופן התמציתי הבא: אנשים אחרים אינם שייכים לנו ועל כן אסור לנו לפגוע בהם, לשלול מהם את חירותם ללא הצדקה ואל לנו לגזול מהם את מה ששייך להם כדין.
וכעת למספר הבהרות חשובות:
ראשית, זוהי טעות נפוצה לבלבל בין ליברטריאניזם וליברטיניזם. ליברטיניזם היא דרך חיים שעיקרה הפקרות מוסרית ומינית לצד הדוניזם נטול עכבות אשר בינה ובין ליברטריאניזם אין דבר וחצי דבר. ליברטריאנים יכולים כמובן לדחות את המוסר המקובל ולנהל אורח חיים נהנתן ומופקר, אך ההחלטה הזו אינה נובעת בשום צורה מן הליברטריאניזם עצמו. הליברטריאניזם לא אומר לנו כיצד לחיות את חיינו אלא רק כיצד אסור לנו לנהוג כלפי אחרים. למשל, הליברטריאניזם אוסר עלינו להפעיל כפייה כלפי סגנונות חיים שונים שאינם מאיימים לפגוע בנו, אך הוא לא אוסר עלינו לאמץ אורח חיים שמרני, בורגני, דתי או אחר והוא אינו שולל מאיתנו את הזכות לבקר בחריפות סגנונות חיים אקסצנטריים.
שנית, בניגוד למה שנטען בשמאל, הליברטריאניות איננה אידיאולוגיה מעמדית הבאה לשמר את האינטרסים של העשירים. לו זה היה המצב, רוב העשירים היו ליברטריאנים. דא עקא שבפועל, אין שום ראייה לכך שבעלי הון מחזיקים בתפיסות ליברטריאניות יותר משאר האוכלוסייה. למעשה, בעלי הון רבים מתנגדים לליברטריאניזם משום שהם מבינים שמערכת ליברטריאנית תשלול מהם את האפשרות לסחוט הטבות כלכליות מפוליטיקאים בדמות סובסידיות, מכסים, רגולציה אוהדת וכדומה. הליברטריאניזם אינו משרת אפוא את "העשירים" כי אם את ציבור הצרכנים, כלומר את המוני העם, הנהנים מפירותיה של כלכלת שוק מפותחת.
לבסוף, חשוב להבהיר כי כשם שהמשנה הליברטריאניות אינה מטיבה עם העשירים, כך היא אינה פוגעת במצבם של העניים. הליברטריאניזם מכיר בזכות השווה של כולם, כולל של דלי האמצעים, לחיים, חירות ולשמירת פרי העבודה בידי הזכאי לו. עובדה זו, הנראית לנו היום כטריוויאלית, הינה בגדר יוצא דופן היסטורי. נכון להזכיר כי עד לעלייתו של הליברליזם, חברות המערב היו חברות מעמדיות והירארכיות וכי בהתאם לכך פרי העבודה של המעמדות הנמוכים נגזל תדיר על ידי המעמדות הגבוהים, כמו גם החופש שלהם.
יתרה מכך, שום דבר בתפיסת העולם הליברטריאנית אינו שולל סיוע וולונטרי ואף מדינתי לאותם אנשים – ולהם בלבד – שאינם יכולים לעמוד ברשות עצמם. ליברטריאנים רבים מעלים על נס עזרה ליתומים, אלמנות, נכים, קשישים ושאר קבוצות אוכלוסייה שאינן יכולות להתפרנס בכוחות עצמן. חלק מהליברטריאנים המובילים של המאה ה-20, כגון הכלכלנים מילטון פרידמן ופרידריך האייק ומדען המדינה צ'ארלס מארי, אף תמכו בקיומה של רשת סעד מדינתית שתעניק תמיכה בתחומי הבריאות, המזון, הדיור והחינוך למי שקצרה ידם מלהשיג מינימום של הכנסה שנקבעה בחוק. בעיני הליברטריאניזם, עוני מוחלט מצדיק סיוע ציבורי שמטרתו להשלים סיוע פרטי. עם זאת, אין שום סיבה שסיוע ציבורי ינוהל ויופעל על ידי המדינה ולא על ידי גופים פרטיים הפועלים על בסיס שיטת השוברים.
מכל האמור לעיל עולה כי הביקורת כלפי הליברטריאניזם המגיעה משמאל היא לא יותר מהכפשה שטחית ומטופשת. בין ליברטריאניזם לאגואיזם, שנאת עניים ודרוויניזם חברתי אין דבר וחצי דבר. בדומה לכל פילוסופיה מדינית אחרת, ניתן לדון בכובד ראש בחולשות ובחוזקות של הליברטריאניזם, אך מן הראוי שדיון שכזה לא יתבסס על סילופים וחצאי אמיתות.
