שום דבר לא הכין אותי לרגע ההוא שבו אשתי הסתכלה לי בעיניים ושאלה: אתה רוצה להיות צדיק?
המפגש הראשון שלנו עם הטקסטים של יאיר אלייצור היה בעין פיק שבדרום רמת הגולן. חבורה של בני נוער השמיעה לשירים ברמקול רב עוצמה, ובשלב מסוים נערה אחת ביקשה: "תשימו אנ'לא חוזר לרחובות", והחברות שלה הצטרפו בהתלהבות "כן, כן, פליז, תשימו אנ'לא חוזר לרחובות". הנערים ששלטו ברמקול העדיפו להתעלם, בקטע גברי שכזה, אבל מיד כשחזרנו לרכב חיפשתי בספוטיפיי את השיר עם השם הייחודי, אנ'לא חוזר לרחובות.
ומאז הוא מתנגן ברכב. שוב ושוב. ויחד איתו גם "חייל בשחור" ו"לרוץ אחריך" וכל שאר השירים של אלייצור, אמן הראפ הברסלבר שכובש עכשיו את לב המגזר. גם הילדים, בעיקר הקטנים, רוצים לשמוע אותו שוב ושוב, וכבר שרים על פה "אני רוצה להיות צדיק אחי יסוד עולם", או "אבאל'ה אבא טוב / תחזיק אותי קרוב". ואנחנו, שמחים להיענות להם, מתמוגגים מן התמימות הילדותית ומן השגיאות הקטנות ("אבאל'ה המתוק", מפזמת בת השלוש), אבל לאט־לאט משהו חודר מתחת לשכבות ההגנה, לאט־לאט משהו מתחיל קצת לעקצץ.
איכשהו הרצון להיות צדיק מגיע בשלב מסוים להתנגשות עם סבתא. הרי כך קרה גם לעדי רן, ששר בשנות התשעים "סבתא נהייתי דוס – תוציאי ת'שיניים מהכוס"
אלייצור לא מדבר רעיונות גבוהים. יותר מאשר שירה, השירים שלו הם התבודדות עם מנגינה, וידוי אישי ואינטימי שיוצא לרשות הרבים. השימוש בשמות פרטיים, השבירה של החריזה והמשקל, מייצרים חוויה של כנות ונוכחות ברמה שלא קיימת אצל יוצרים מתוחכמים יותר כמו ישי ריבו וחנן בן־ארי. הוא מדבר את הגעגוע לקדוש ברוך הוא, את הכאב של החטא, את הפחד מן היצר. וחוזר שוב ושוב על המשימה העיקרית שלו: "החלום שלי זה רק להיות צדיק".
אלייצור שר דברים פשוטים מאוד. דברים שלמדנו בגן או בבית הספר. אבל ככל שהם פשוטים כך הם גורמים לי לתהות איפה אני עומד מולם: האם בלב החיים שלי נמצא הרצון להיות צדיק? האם כך אני מחנך את הילדים שלי? כמה פעמים ביום אני מדבר איתם על לאהוב את הקדוש ברוך הוא? כמה פעמים אני אומר להם שהמרכז של החיים הוא לעבוד את השם יתברך? וכמה פעמים אני אומר את זה לעצמי?
בשאיפה של אלייצור לקדושה יש אלמנט מאוד חזק של מרד וניתוק. מרד בחברה שסביבו ("החברים שלי קוראים לי מדומיין"), ניתוק מן המשפחה: "סבתא סליחה, את נתת לי המון, אבל זה קשה לי מדי… אני לא עוזב את ירושלים". איכשהו הרצון להיות צדיק מגיע בשלב מסוים להתנגשות עם סבתא. הרי כך קרה גם לעדי רן, ששר בשנות התשעים "סבתא נהייתי דוס – תוציאי ת'שיניים מהכוס".
זו אינה תקלה, אלא משהו מאוד בסיסי בקונספט של עבודת השם. "אנ'לא חוזר לרחובות" זו בסך הכול לשון אחרת ל"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הקדושה מופיעה באופן טבעי כתנועה של שבירת מוסכמות וגבולות בשמה של תשוקה גדולה למשהו שנמצא במקום אחר. וכשמקימים בתים ומשפחות ומסגרות חברתיות, התשוקה הזו קצת דועכת. פתאום פחות בוער לך להיות צדיק.
ר' נחמן מספר ב'מעשה מאורח' על אורח שחוטף את בעל הבית ופורח עמו באוויר, קורע אותו מחיי היומיום אל עולם של תשוקה רוחנית סוערת. בעל הבית, בסיפור של ר' נחמן, מצליח לחיות חיים שלמים עם מסך מפוצל: רגע הוא יושב בכורסה החמימה ומשוחח עם בני אדם בענייני השעה, ורגע הוא מרחף בדביקות בעולמות עליונים.
אחת השאלות הגדולות שאני שואל את עצמי בכל אלול היא האם אני עדיין מסוגל לפצל את המסך. למצוא בעצמי את התשוקה שהיא מעבר לחיים הנורמליים, לסדרי הלימוד והתפילה הקבועים. ובכל אלול אני מנסה למצוא אורח כזה, כרגע אלו השירים של יאיר אלייצור, שמזכיר לי כמה פעמים בשבוע שגם אני, באמת־באמת, רוצה להיות צדיק יסוד עולם.
