בסוף השבוע האוטובוסים והטרמפיאדות היו מלאים בתלמידי ישיבה צעירים שחזרו הביתה בפעם הראשונה. לפני שלושים שנה אני הייתי שם. לא בדיוק, כי אנחנו היינו פחות מפונקים, וחזרנו הביתה רק אחרי שלושה שבועות מפתיחת "זמן אלול", ולא אחרי שבועיים. אבל גם אז זקני הישיבה ציינו שהם לא היו מפונקים כמונו, ונשארו בצעירותם בישיבה ברצף עד ליום הכיפורים; כך שגם מבחינה זו החוויה דומה למדי.
בפעם הראשונה שהגעתי הביתה שאלו אותי על הרבנים בישיבה, ואמרתי שאלו המורים הכי חכמים שהיו לי אי פעם. על ראשי הישיבה אמרתי שלא העליתי על דעתי שעוד יש אנשים כאלו בעולם. שאלו אותי מה הפתיע אותי בישיבה, ועניתי שנדהמתי לשמוע אנשים מתווכחים על חסידות ומתנגדוּת; חשבתי שהוויכוחים הללו תמו במאה ה־18. האמת היא שהכול בישיבה הפתיע אותי. בדפי המקורות לא הבנתי את ראשי התיבות "שטמ"ק", וגם אחרי שהסבירו לי, לא היה לי מושג לאיזה מין ספר קוראים "שיטה מקובצת" ולמה. וכשנסעתי הביתה, אחרי שלושה שבועות כאלו, הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים, ולרגע לא יכולתי להבין איך כל כך הרבה אנשים עוסקים בענייניהם, כאילו אין ישיבות בעולם.
יש אנשים שמאשימים את הישיבות שהן בועה. אני חושב שהן באמת בועה, לא במובן הפוקע אלא במובן המבוּדד והייחודי, ואני חושב שזה מצוין. אמר לי פעם איש חכם: גם הצבא הוא בועה, וגם האוניברסיטה והעבודה. העולם הוא בסך הכול אוסף של בועות. לכל מקום יש מטרות ייחודיות משלו וכללים שנוהגים רק בו. גם חיל האוויר הוא בועה. האם היינו רוצים שיפסיק להיות בועה, ויְישר קו עם הנורמות הנהוגות בענף המוסכים הישראלי, למשל?
כשהגעתי לישיבה, הייתי המום לנוכח היופי של הבועה המרהיבה הזו. כאשר מאות צעירים חכמים יושבים ללמוד באינטנסיביות את דבר ה', מהבוקר ועד חצות הלילה, ברור שזה לא דומה לשום דבר אחר שקורה בחוץ. ודווקא משום כך הלימוד הזה כל כך מצליח. כבר בימים ההם, לפני שלושים שנה, אפשר היה לשמוע תלונות נגד האופי הזה של עולם הישיבות, וקריאות לשנות את האווירה המנותקת ואת דרך הלימוד הישיבתית הייחודית. אני זוכר נביאי זעם, שהסבירו לכולנו שעולם הישיבות הדתי־לאומי עומד להידרדר ולקרוס, כי הוא מנותק מהחיים. אז, לפני שלושים שנה, היו בישיבות ההסדר כ־3,000 תלמידים, ומאז המספר אכן הידרדר בהתמדה, עד שקרס לכ־12,000 תלמידים היום. כמעט בכל הישיבות לומדים תורה פחות או יותר כמו פעם, באווירה ישיבתית קלאסית. אולי בכל זאת ההספדים היו מעט מוגזמים.
הישיבה היא בועה, וטוב שכך, אבל אסור שתהיה מערה. מערה היא אטומה, בעוד בועה היא שקופה; מערה היא מבודדת, בעוד בועה נצמדת לבועות אחרות ויוצרת אשכול. כך יכולה בועת הישיבה להקרין בשֹורה של תורה לעולם כולו. איך עושים זאת? בואו נתחיל בזה שכאשר בחורי ישיבה נוסעים הביתה, טוב שיכינו דבר תורה נעים על פרשת השבוע. אם ההורים מבקשים מהם בזמן הסעודה דבר תורה והם עונים שלמדו בעיקר בבא קמא, זה לא נעים. הוריכם שלחו אתכם לישיבה, ומגיע להם שתתאמצו לשתף אותם בתורה המשמחת שפגשתם בה.
העולם שסביבנו הולך ומיטרלל, וקשה לראות מתי השיגעון ייפסק. אני כותב על זה לא מעט, אבל כדאי להדגיש שלטווח הארוך אני תמיד אופטימי. אני אופטימי לגבי העולם כולו, כי לאדם יש טבע, ולכן בטווח הארוך תמיד קורסות פילוסופיות מופרכות ואידיאולוגיות נואלות שסותרות את טבע האדם. ואני אופטימי במיוחד לגבינו היהודים, כי לתורה שלנו יש כוח, ובסוף היא מיישרת אותנו. בטווח הקצר, תמיד מספידים את תורתנו המיושנת; בטווח הארוך, היא תמיד קוברת את מספידיה. אין ברירה אלא לעסוק באקטואליה, להתפלמס עם מגמות עכשוויות מפוקפקות ולהצביע על הסכנות שבהן, ללא לאות. אך זו רק עזרה ראשונה. בסופו של חשבון, התורה היא זו שמקיימת את עמוד השדרה הרוחני שלנו.
כל ההתחלות קשות, ולכן סביר שגם לכם קשה, תלמידי ישיבה צעירים. כשתלמידים שלי אומרים שקשה להם, אני שואל אותם אם זה קשה טוב או קשה רע. אם התשובה היא קשה טוב – זה בכלל לא רע. אולי יהיה קצת פחות קשה אם תדעו לאן הגעתם: לפני שבועיים נכנסתם לבועה הכי אהובה, הכי מרהיבה והכי חשובה בעולם.
