לפני שנה וקצת, במהלך קורס תסריטאות שהשתתפתי בו, ביקשה מאיתנו המנחה לכתוב את הסצנה הראשונה שלנו. כשראתה שאנחנו מתלבטים היא הציעה לנו להתחיל בארוחת חגיגית. "שולחן מסודר עם אנשים שלבושים יפה ואוכל מושקע הם תמיד מקור לדרמה", היא הסבירה, "הרי מתחת לכל היופי הזה תמיד מסתתר איזה מרמור. לא סתם הקולנוע וסדרות הדרמה מלאים בסצנות של ארוחות סביב שולחן. כשקולות הסכו"ם משקשקים, זה הזמן לתת לכל הרגשות לבעבע".
נזכרתי ברגע הזה כשלוח השנה פתאום התחיל להראות לי את ספטמבר, ומתוכו בצבץ קו ירוק ומפחיד שהתריע על כך שראש השנה מפציע הפעם מוקדם מתמיד. ברגע אחד התחלפה העליצות שלי ביגון קודר, כי אני כבר יודעת לזהות אותו – את המצברוח של לפני החגים. תמהיל משונה של לחץ מהול בעצבים על כל מה שזז. יש המכנים אותו "ימים נוראים", כי הם טועים לחשוב שמדובר בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אבל עם יד על הלב – הימים האמיתיים שראויים להיקרא כך הם אלו שבין ראש חודש אלול לשמחת תורה.
אסביר: יש איזה עניין בעולם, לפחות בעולם שלי, שהתקופות שהכי אהבת כילדה הופכות להיות הדבר שאת הכי מתעבת כמבוגרת. קחו למשל את החופש הגדול: כתלמידה – פסגת חלומותיי. שבועות שלמים של שחרור וחוויות נעורים, קייטנות מושקעות, מסעות מחוף לחוף והשכמה מאוחרת בבוקר. כהורה – חלום בלהות. כי ברגע שאת הופכת לאמא, בשנייה אחת כל זה מתחלף לחודשיים שהכי מפחידים אותך בשנה.
חגי תשרי זה בדיוק אותו הדבר. בעבר, הימים המתוקים בחיי. היום? תקופה שאני בעיקר מנסה לעבור אותה בשלום. לכן קשה לי לזייף התרגשות מהחגים הבאים עלינו לטובה, מהסיבה הפשוטה – שהם לא בדיוק באים עליי לטובה. כי בזה הרגע, יודעת כל אם יהודייה, מתרקמות להן כל מיני בריתות סמויות בין אנשים שמחפשים איפה לעשות את החג, ומשימת־העל היא להיות בלופ. להשתבץ לארוחות, לתפור אירועים, ויש המגדילים לעשות ואף קונים "קלפי חוויה" (מאיפה הגיע המנהג הזה, שצריך להפעיל את הסועדים מלאכותית. מה דעתכם, ובכן, סתם לפטפט?) אז סליחה על חוסר החגיגיות, אבל אין לי זמן לחשוב על כל זה, כי כרגע אני עסוקה בלתפור את החודש, ותכף אכנס לאתר של שופרסל לתפוס מקום בהזמנות.
אתם מבינים? מבחינתי עכשיו התחילו הימים הנוראים. וגם אם בסוף הולך להיות כיף כששנה חדשה תדפוק בדלת, כרגע כל מה שאני מחכה לו זה מוצאי שמחת תורה, כשהסוכה תתקפל לתוך המחסן ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום.
ומהם החיים הטובים? מהם הימים שבאמת שווה לחכות להם בלוח השנה היהודי? חודש חשוון. גם טבת ושבט ממש סבבה. אדר א' הוא בכלל להיט. כל חודש שאין בו שום חג ואירועים שצריך לתפור ולארגן הוא חודש קסום בעיניי. תנו לי שבוע שבו לא קורה כלום ואני מאושרת. תנו לי תקופה שבה הילדים הולכים לבית הספר והבית ריק ועומד לרשותי ואני בעננים.
אני ממש מקווה שאני לא לבד עם התחושות האלה. בבקשה תגידו לי שבין קוראיי יש לפחות שני אנשים כמוני שרק מחכים לשקט הזה, לפריבילגיה הפשוטה והיפה להעביר שבוע בחיים בלי תוכניות מיוחדות שמחרבות לך את השנ"צ ומאלצות אותך לקום מוקדם בבוקר להכין צידנית. האם אתם שם, אנשים שכמותי, או שלמעשה אני מסתובבת יחידה בעולם, האדם היחיד שלא נהנה לתכנן תוכניות?
הייתה לי פעם שכנה, צמודת החצר שלי. בכל פעם שהחגים היו מסתיימים נהגה לנופף לי לשלום מהגינה ולאחל "מועדים לשגטוב". ובאמת, שגטוב הוא מה שאני צריכה בחיים האלה. כי הקוקטייל המשוגע של תפירת אירועים; הידיעה הברורה שאסור לעבור את התקופה הזאת בלי התכנסות בשלל הרכבים תוך הפגנת יכולותייך הקולינריות, יש אנשים שזה מכניס אותם ללחץ נוראי, להלן אני. ואם אני לא לבד, אז אנא התכבדו וצאו מהארון, כל מבואסי החגים, ובואו נפוצץ יחד את הבלון המנופח הזה לפני שפייסבוק שוב מתמלא במשפחות שמספיקות להצטלם דקה לפני החג בתלבושת קונספט, עם קערת תפוח בדבש על יד שולחן מעוצב. למי בדיוק יש חיים כאלה? לא לי. בואו נתעד את הרגע שלפני כפי שהוא נראה באמת – עם מטבח מטונף, פיג'מה עם כתם של אקונומיקה, תנור שהעוגה התפוצצה בתוכו, מכנסיים שנשרפו בגיהוץ, כווייה מעצבנת שחטפנו במפרק האצבע והתכתבויות סוערות בווטסאפ המשפחתי מי מסיע הפעם את סבתא. בואו נראה אחת ולתמיד את הפנים האמיתיות של התקופה הזאת, ומתחת נכתוב: "שתהיה שנה טובה, למי שחוגג".
