ארה"ב פלשה בעשורים האחרונים לשתי מדינות אסלאמיות, אפגניסטן (2001) ועיראק (2003), הפילה את השלטון בהן וניסתה להקים שלטון חדש בהשקעה אדירה בחיי אדם ובכספי משלם המיסים האמריקני. שני הניסיונות הללו כשלו, מערכות הממשל וזרועות השלטון שהם הקימו אכזבו ברגע שהפטרון האמריקני עזב. המדינות הגיעו למצב שהאמריקנים לא רצו בו ולא צפו אותו: עיראק מנוהלת היום בידי המיליציות של איראן ואפגניסטן חזרה לזרועות הטליבאן.
השאלה העולה מאליה היא מדוע האמריקנים נכשלו בשתי הזירות הללו. שאלה זו חמורה במיוחד לגבי אפגניסטן לאור הכישלון בעיראק שניתן היה להסיק ממנו מסקנות הכרחיות. התשובה נעוצה בבעיית היסוד של האמריקני – המקצוען איש המודיעין והפוליטיקאי מקבל ההחלטות – והיא שהוא חושב כמו אמריקני בעוד שאנשים בזירות האסלאמיות חושבים באופן אחר לחלוטין. הבסיס התרבותי שעליו מושתתת החשיבה האמריקנית היא "החלום האמריקני" הגורס שהחברה מורכבת מפרטים השואפים לחיים, לחירות ולאושר, בעוד שבחברות אסלאמיות הבסיס לחשיבה הוא שהחברה מורכבת מקבוצות השואפות להשיג דברים אחרים לחלוטין, והאושר שלהן מוגדר אחרת לחלוטין מהגדרת האושר המערבית.
ההבדל בין צורת החשיבה האמריקנית למציאות בעולם המוסלמי הומחש לי בשנת 2010 כשהוזמנתי לתת הרצאה בכנס השנתי של "הארגון לחקר המזרח התיכון ואפריקה" ASMEA – Association for the Study of the Middle East and Africa בבירת ארה"ב, ושינגטון. בכנס נתתי הרצאה יחד עם עמית, ד"ר יצחק מנסדורף, על השבטיות בעיראק והפילוג האתני באפגניסטן כבסיס לשיקום שתי המדינות הללו ולבנייתן מחדש. הימים היו ימי הנשיא אובמה וההזדמנות הייתה סידרת דיונים שאובמה כינס כדי לדון בעתיד הנוכחות האמריקנית, הצבאית והאזרחית בשתי המדינות הללו.
יצרתי קשר עם אחד היועצים במחלקת המדינה האמריקנית כדי להעביר לו את הרעיון הגורס שבסיס הבעיות בשתי המדינות הללו הוא הריבוי השבטי, האתני, הדתי והעדתי, שמנע את היווצרותם של עם עיראקי ועם אפגני, כי הציבור נשאר נאמן למסגרות השבטיות ורעיון הנאמנות למדינה לא התנחל בלבבות הציבור. המסקנה העולה מהמצב האתנו-אנתרופולוגי היא שהדרך היחידה לפתור את בעיות שתי המדינות היא לחלק את עיראק ואפגניסטן על פי מפתח אתני ליחידות הומוגניות והקמת אמירויות עצמאיות על בסיס אוכלוסייה הומוגנית שתראה במדינה את התגשמותה המדינית.
המשותף לעיראק ואפגניסטן הוא ששתיהן נוצרו על ידי הקולוניאליזם הבריטי שבנה יחידות מדיניות על בסיס האינטרסים של בריטניה ולא על בסיס החלוקות התרבותיות של העמים הילידים. טרגדיות אחרות שנוצרו כך על ידי הבריטים הן סודאן, תימן, ניגריה, קניה, קונגו, רואנדה ועוד. המשותף לכולן הוא ריבוי אתני ושבטי ההופך מדינות אלו לזירות קבועות של מאבקי כוח ושליטה, המגיעים לשפיכות דמים נוראה ומלחמות אזרחים שאינן מסתיימות. כמסקנה מהכישלונות, בשנות ה-60-70 של המאה הקודמת יצרה בריטניה את האמירויות במפרץ כמדינות הומוגניות, וזו סיבת הצלחתן.
הדוגמאות ההיסטוריות להצלחת מדינות שנוסדו על בסיס המודל האתני הוא מה שקרה לברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, שהתפרקו לפני כשלושים שנה ליותר מעשרים מדינות שרובן מדינות לאום הומוגניות למדיי ולכן הן שלוות מבחינה חברתית ויציבות מבחינה פוליטית, שוחרות שלום, פיתוח כלכלי וקידום אזרחי. המלצתי ליועץ האמריקני ליישם בעיראק ובאפגניסטן מודל דומה ולחלק אותן על פי מפתח אתני ושבטי ליחידות הומוגניות, שאם ירצו יקימו פדרציה על בסיס עצמאות וריבונות, מבלי שקבוצה אחת שולטת בחברתה.
היועץ פקח זוג עיניים בפליאה ושאל בהתרסה: "מה אתה אומר??? אין עם עיראקי? אין עם אפגני?" עניתי: "אין כאלה עמים. מה שיש הוא מדינות, ובמזרח התיכון מדינה לא יוצרת עם. בעיראק יש ערבים, כורדים, תורכמנים ופרסים, אלו מחולקים ל-74 שבטים, 10 דתות ומספר גדול של עדות ותתי עדות, וגם באפגניסטן, יש כעשר יחידות אתניות, ומי יודע כמה שבטים, סונים, שיעים ועדות אחרות. אתם – האמריקנים – מנסים להנשים גופות פוליטיות (עיראק ואפגניסטן) שאין להן שום יכולת לחיות באופן האמריקני שבו אתם מנסים להנדס אותן, ולכן אתם תיכשלו." היועץ, שלא הייתה לו תשובה, אמר בזעם: "אתה גזען" ועזב את הפגישה. למיטב ידיעתי, חלוקת עיראק ואפגניסטן על פי התפיסה שהצגתי מעולם לא נדונה ברצינות, לא על ידי ממשל דמוקרטי ולא על ידי רפובליקני, כך שהבעיה איננה גישה פוליטית אלא עניין כללי-תרבותי אמריקני.
האומה האמריקנית נבנתה על ידי מהגרים שהגיעו לעולם החדש מכל מדינות העולם כאנשים בודדים, החולקים יחדיו את המרחב הציבורי. בנים ובנות בדור השני והשלישי נישאים אלו לאלו וכך, בתהליך איטי אבל בעל קו ברור, נוצר העם האמריקני על ידי "כור היתוך" שהצלחתו מרשימה הגם שאיננה מושלמת. אינני מתכחש לקיומן של קבוצות אתנו-דתיות שאינן מתמזגות עם אחרות (צ'יינה טאון, ברוקלין היהודית, ניו אורלינס האפרו-אמריקנית ועוד). אולם באופן כללי, עם השנים נוצר עם אמריקני בעל תודעה מנותקת מתרבויות הארצות שמהן הגיעו המהגרים, ושסדר העדיפויות וסט הערכים שלו – דמוקרטיה, זכויות אדם ועוד – החליפו את אלו של החברות מהן הגיעו. לכן האמריקני חושב שתהליך דומה יכול להתרחש בכל ארץ אחרת, כולל עיראק ואפגניסטן.
האמריקנים ניסו ליצור בעיראק ובאפגניסטן שלטון לגיטימי שיהיה מקובל על האוכלוסייה בזכות בחירות, כסף, משרות, פיתוח אזרחי והבטחה לעתיד כלכלי טוב יותר. כדי להבטיח את יציבות המדינה ציידה ארה"ב את השלטון בנשק, אימנה את צבאו וחימשה את משטרתו. האמריקנים הדגישו במיוחד את קידום מעמד האישה, במיוחד באפגניסטן, והביאו לשינויים עמוקים בזמן קצר למדיי.
כל השינויים הללו שארה"ב הכניסה לעיראק ולאפגניסטן, הן ברמה השלטונית והן במישור החברתי והתרבותי, הוצגו כלפי חוץ כהישגים שזכו לאהדת האוכלוסייה, וכל מי שמתח עליהם ביקורת ודיבר עליהם באופן שלילי נתפס כאויב "הפרוגרס המבורך" שארה"ב מביאה לעולם השלישי. לצערנו הרב, מזה שנים אסור בארה"ב למתוח ביקורת על מגמות פרוגרסיביות, והשתקת הביקורת איננה מאפשרת דיון, לא אקדמי, לא מקצועי ולא ציבורי, ביכולת של מגמות פרוגרסיביות אמריקניות להיקלט בחברות מסורתיות, ובמיוחד אסלאמיות. זו הסיבה העמוקה, התרבותית, שגרמה לאותו יועץ במשרד החוץ האמריקני לסרב אפילו לדון בהצעתי.
הממשל שהאמריקנים הקימו באפגניסטן ובעיראק לא נחשב כלגיטימי אלא נראה על ידי חלקים גדולים של האוכלוסייה כזרועם הארוכה של הכופרים. כל מי ששיתף פעולה איתם יודע בדיוק מה יעשו לו הנאמנים לאסלאם ולכן אלפי אנשים שסייעו לאמריקנים מנסים להימלט על נפשם מאפגניסטן.
פרט חשוב נוסף הוא העובדה שהצבא האפגני שארה"ב בנתה, נאלץ בשנים האחרונות להתמודד עם כוחם הצבאי העולה של הטליבאן שזכו לתמיכה רבה באוכלוסייה. האבדות הרבות שהטליבאן הסבו לצבא גרמו לדמורליזציה גדולה בקרב חיילי הצבא, וכנראה שטאלבאן הצליחו גם לחדור לתוכו מודיעינית. קריסת ממשל המריונטות היה רק שאלה של זמן, שגם האמריקנים לבסוף הבינו שהוא לא יארך.
העתיד של אפגניסטן עדיין לוט בערפל. יש מי שמנסים ליצור לטליבאן תדמית של אנשי שלום, שלווה ופיתוח, ואפילו יודעים להתנבא על הרצון של הטליבאן להשתלב בקהילה הבינלאומית כדי לקדם את המדינה לעבר העתיד כמדינה בין מדינות העולם. אני אשמח מאוד אם זה אכן מה שיהיה, אבל אני מנסה להיות ראלי ולשאול האם באמת חל שינוי בתפיסת העולם האסלאמית, המסורתית של הטליבאן. ימים יגידו, אבל אני אהיה האחרון להיות מופתע אם אפגניסטן תשוב לג'יהאד הסמים (ייצור אופיום כדי לסמם את הכופרים), לג'יהאד המלחמה (סיוע לארגוני טרור) ולג'יהאד התרבותי (סילוק כל סממני תרבות המערב ובראשן זכויות הנשים שהכופרים כפו על אפגניסטן).
