לפני שבועיים דיווחתי על נתונים ראשוניים ולא מעודדים בנוגע לתחלואת ילדים. מאז הולכים ומצטברים הסימנים המדאיגים לכך שזן הדלתא של הקורונה מדבק יותר אצל ילדים ואולי גם אלים יותר עבורם. אצלנו הסוגיה נבחנת במערכת החינוך החרדית שהחלה לפעול ושנתוני התחלואה שלה מזנקים.
פתיחת הלימודים לכלל תלמידי ישראל תהפוך את בתי הספר למדגרות קורונה בחממות של בלתי מחוסנים. אבל בממשלה ממשיך מצעד האיוולת. במשרד החינוך עדיין טוענים שפתיחת הלימודים דווקא תרסן תחלואה – לא, זו אינה בדיחה – והממשלה אף לא דנה בדחייתם, אף שבספטמבר יש ממילא מעט ימי לימוד וגם הם לא רציפים.
על מה כן דנים בממשלה? האם יחסנו או לא במהלך הלימודים. האבסורד חוגג. הסדר ההגיוני ברור: קודם כול לחסן, כשבועיים לאחר מכן אפשר לחזור לכיתות בקפסולות ובמגבלות מחמירות, ואז, עם ירידת התחלואה, אפשר יהיה להסיר מגבלות. אבל בממשלה הכול הפוך. קודם חוזרים ללימודים כמעט בלי הגבלות, לאחר מכן יחסנו, או שלא; ועם התפשטות המגפה, כשכבר יהיה מאוחר מדי, יוסיפו מגבלות.
במיטב הייעוץ היח"צני הממשלה מגדירה היום מדיניות חדשנית – להימנע מסגר. סגר או הימנעות ממנו אינם מטרות, אלא אמצעים. המטרה צריכה להתייחס לתחלואה
הכול כאן פועל נגד ההיגיון והבריאות. במקום לדחות את החזרה, מעודדים את התלמידים להגיע למסיבת הדבקה פדגוגית, שלאחריה יחשבו אם לחסן אותם. על הממשלה הקודמת כתבתי שאפילו בחלם מסתכלים עליה בפליאה. על הממשלה הנוכחית אזלו הדימויים. אין להבין מה היא רוצה. לפחות זו צרת רבים: גם היא אינה יודעת.
אבל אל דאגה, בינתיים בממשלה עלו על פתרון מקורי למצוקה: במיטב הייעוץ היח"צני הממשלה מגדירה היום מטרת מדיניות חדשנית – להימנע מסגר. זו כמובן שרלטנות לשמה. סגר או הימנעות ממנו אינם מטרות, אלא אמצעים. המטרה צריכה להתייחס לקורונה ולתחלואה, לא לאמצעים שהממשלה נוקטת בהם.
מדוע בוחרת הממשלה דווקא את ה"מטרה" הזו? משום שהיא תמיד יכולה להימנע מסגר, וכך "להצליח". משל למה הדבר דומה? לרופא שיגדיר הימנעות מאנטיביוטיקה כמטרה, ואז אפילו אם החולה ימות, המטרה בכל זאת הושגה: הרופא לא השתמש באנטיביוטיקה. זה מה שקורה כשהשיקול המרכזי הוא הדימוי והתעמולה, במקום המציאות והתחלואה.
אי־הבנה של מגפה
סימני אזהרה למדיניות החובבנית הזו היו בשפע, אך רבים נפלו קורבן למופעי השרלטנות של בנט, שהיתל בציבור לא קטן ושכנע אותו שהוא עצמו מומחה למגפות, בעל "תוכניות" ופתרונות. בפועל, מי שעקב ברצינות אחר מעלליו והתבטאויותיו ראה בנקל שמדובר בתעמולה חסרת בסיס, מלאת סתירות, שנשענת על אי־הבנה של המגפה.
להלן כמה דוגמאות, שהולכות מעבר לשימוש ברטוריקה נוסח: נסתער, נתנפל, פינצטה, מסרק, נחסל, נקטול, אפס תחלואה, מיגור, וכיו"ב. מי שהסגנון המופרך הזה משכנע אותו, שיבושם לו. חשוב מכך לבחון אמירות ומעשים שכבר בזמן אמת ניכר היה שהם תעמולה חסרת הבנה.
זכור לי למשל, כיצד בשלב מוקדם של המגפה הבטיח בנט כשר הביטחון שמערכת הביטחון תקים פסי ייצור למכונות הנשמה. כאשר הציג תמונה של כמה מכונות שכאלה, הלסתות נשמטו. התברר שאלו מכונות להנשמת חירום בשדה, שאינן קשורות כלל לצורכי חולי הקורונה, אלא לכל היותר לצורכי התקציב של המערכת.
באותו זמן בנט דרש בתוקף להוסיף בדיקות. בפועל הבדיקות התעכבו (בחלקן) מסיבה מצוינת: מידת המהימנות שלהן הייתה לא ידועה או בעייתית. הסכנה במצב כזה היא ריבוי תשובות "פולס נגטיב", כלומר, חולים המקבלים תוצאה שלילית ונחשבים לבריאים. החולים הללו חוזרים לאוכלוסייה כבריאים, ומחוללים שרשראות הדבקה רבות. אבל בנט ידע רק לספור בדיקות; הוא לא השכיל להבין שככל שעושים יותר בדיקות לא מהימנות, השליטה בתחלואה לא עולה, אלא יורדת.
בעניין הזה בנט אף תקף את פקידי משרד הבריאות בחמת זעם מודלפת, שלעומתה שאשא־ביטון היא חנה בבלי. תקף, טעה, וסיכן את הציבור. וראו זה פלא: בסבב הנוכחי של הקורונה עושים רק מעט יותר בדיקות, ולא פעם בשבוע האחרון עמדנו על פחות ממאה אלף בדיקות ביום. מתברר שאפילו בבדיקות בנט לא שיפר את המצב. הדבר הגרוע יותר, אגב, הוא שלא רק בדיקות חסרות, אלא מסתמן גם שכמות החיסונים מצומצמת.
הרטוריקה של בנט נשענה לאורך הדרך על "המודל הגרמני" שהוא אימץ. כבר בתחילת המגפה, כשהודיע על התלהבותו מהמודל, כתבתי פה שזה ייגמר רע. המודל היה שגוי, ואכן, שבועות אחדים אחרי הכרזות בנט הגיעו בגרמניה לאלפי מתים ועברו לצעדי מניעה קשים. הטעות נבעה מאי־הבנה של מעריכיות. הניסיון לשלוט במגפה בכלים שלאחר מעשה נועד לכישלון. אי־אפשר לעקוב בדיעבד באמצעים לא מעריכיים אחרי תופעה מעריכית. לכן הפתרונות היעילים להתפשטות המגפה הם בעיקר מניעתיים; כל דבר אחר יקרוס בסוף מול שרשראות הדבקה שפותחות עוד ועוד ענפי תחלואה.
האם בנט למד את הלקח? לא, מפני שהשרלטנות מתעניינת במציאות רק עד כמה שעיוותה משרת את התעתוע שהוא מהותה. בנט ממשיך לנסות למכור לציבור אשליה של שליטה, שנובעת מאי־הבנה עקרונית ומסוכנת. את כשל ההבנה הזה אפשר לסכם בביטוי אחד: "תאונות דרכים". מי שמשווה תופעה מעריכית כמו הקורונה לתאונות דרכים – ולמרבה התדהמה בנט עושה זאת – מפגין כשל הבנה יסודי. ההבדל מהותי: כדי שההשוואה תהיה אינטליגנטית, כל תאונת דרכים הייתה צריכה לחולל עוד תאונות דרכים, שגם הן מחוללות עוד תאונות, וכן הלאה.
ועוד, אפשר להזכיר למשל את טענת בנט בספרונו "איך לנצח מגפה", ש"טיסות אינן 'מדגרות קורונה'", ולכן "צריכים לפתוח שוב את שמי ישראל — כמה שיותר מהר. עם הסיכון שיש בכך בהגדלת התחלואה נוכל להתמודד היטב". עוד אחת משלל הצהרות שגויות, מלאות יומרה וביטחון כוזב, שבפועל הן נמהרות ונפסדות.
הדוגמאות להתנהלות הזו – שאליה מתלווה היום כשל ביצועי קולוסאלי – עוד רבות, אבל קצרה היריעה. חשוב מכך להבין את השיטה: בנט יורה בצרורות "פתרונות" לא מעשיים עד מופרכים, ואז בורח ושוכח.
להוותנו, מה שהחל כמופע שרלטנות הפך כיום לתרבות של הונאה והפקרות ממשלתית. כשבנט היה שר שיוזמותיו המסוכנות נדחו ומחדליו נמנעו, או כשצעק את כל הצעותיו השגויות מהאופוזיציה, הדברים היו נסבלים. כיום, כשהוא מדביק את כל ממשלת היח"ץ במגפת השרלטנות, התרבות הזו עולה לנו בבריאות.
