אני בוחרת עגבניות בסופר העמוס בקרית גת, ושומעת ילד לידי מדבר עליי: "אמא, מי זאת האישה הזאת? למה היא לובשת את הבגד הזה?" למרות התמימות שמאחורי השאלות שלו בתוכי ניצתת תחושה מוכרת של זרות עמוקה. ליקוט העגבניות האגבי, הפך בן רגע לזירה של תהום. כל נורות האזהרה והכאב החלו להבהב ולזעוק בתוכי – 'את לא שייכת, את זרה, חריגה, אף אחד לא מבין אותך. את לבד. לבד. לבד'.
השעה מאוחרת למדי ואני משרכת דרכי בין המדפים ובין הסדקים שנפערים בנפשי. זה טריגר. משהו הצית בי את הטראומה, את חווית הניתוק, את אימת הבדידות, ואני לא מצליחה להשקיט. להפתעתי, כשאני מגיעה לתור לקופה, האמא והילד הקטן עומדים מאחוריי. אני מבינה את ההזדמנות שנקרתה על ידי לתיקון. אנחנו צוחקים קצת יחד על הדברים שכל אחד שם בעגלה שלו והמועקה בלב נרגעת קצת. אני מסדירה נשימה, אני אהיה בסדר. זה רק ילד קטן. אני בטוחה עכשיו, שום דבר לא מאיים עליי. אני כאן ועכשיו.
כשהקופאית הסבלנית מחייכת אליי בסיכום הקנייה אני מגלה לפתע שאין עליי כרטיס אשראי. איך זה יתכן? אני מתחילה לחפש אחריו בקדחתנות והיא מציעה לי שנקפיא את הקניה עד שאתארגן על אמצעי תשלום חלופי. שיחת טלפון מהירה הביתה מוודאות שכרטיס האשראי שוכן בבטחה בסלון הבית, מרחק קילומטרים רבים משם. חמישי בלילה והאפשרות לוותר על עגלת קניות מלאה בפריטים שנבחרו במשך שעה שלמה היא בעייתית מאוד. אני צריכה למצוא כאן מישהו שישלם עבורי בכרטיס האשראי שלו ואני אעביר לו בביט מיד את הכסף לחשבון. זה כמעט יותר מדי בשבילי, להחצין חולשה, לבקש כסף. איך אגשר על פני הזרות ואבקש? אולי יחשדו בי שאני מנסה לעקוץ אותם ואין לי את הכסף להחזיר להם? גלי הפחד מפני מפגש עם אדם אחר עולים בי שוב. אני מנסחת לעצמי את המשימה: למצוא בסופר מישהו אחד שנראה כמוני ולפנות אליו. ניסיון אחד. תמיד אפשר אחר כך לוותר.
בקצה הרחוק של הסופר אני מזהה זוג צעיר. מה להגיד? האם אצליח לגייס את עצמי למקום הזה? לשמחתי, המילים יוצאות מפי פשוטות: 'אני צריכה עזרה'. תשובתה של האישה הצעירה מגיעה מיד ובמאור פנים: 'אין בעיה', והיא ניגשת איתי לקופה לשלם.
בנסיעה הביתה מסתדרות לי המחשבות – מי שרצח את נפשי, התוקף, עשה הכל כדי לנתק אותי. לגזול אותי מתמימותי הילדית, מגופי ומבני משפחתי. תהליך ההשתחררות ממנו, מהצל שהטיל עליי ומהמשקעים שהותיר בנפשי הוא תהליך של חיבורים. לחבר את גופי בחזרה אליי, לחבר את עצמי למשפחתי ואל משפחת האדם. ללמוד לתת אמון, ללמוד לסמוך ולהיעזר. מסע נפשי קשוח שהוא גם מסע רוחני. להבין לעומק שהרוע מנתק. הוא מכנס אותנו לתוך עצמנו במאבק ובכאב. ואילו הטוב מרפא. הוא מלמד אותי להיפתח לעולם, להושיט יד לזולת ולקבל בחמלה גם את עצמי. הנוסחה הזאת עובדת גם הפוך – מה שמנתק אותנו לא טוב לנו ומה שמתחבר יש בו סיכוי לגאולה.
למען אחי ורעי, למען ילדינו, למען הריפוי של כולנו – חייבים ללמוד להיות ביחד.
הגעתי עם העגבניות בשלום הביתה.
