עוד לפני שהייתה לי מילה בעניין נתנו לי מקף. מה זה מקף, שורה של מקפים מחברים: נולדתי למשפחת כהן־דוראס, משפחה ציונית־דתית ממוצא סורי־ארגנטינאי, שבנתה את ביתה בעיר בת־ים, בשכונת רמת־הנשיא שרוב תושביה היו עולים. רמת־הנשיא היה גם שמו של סניף בני עקיבא שהיה לי לבית שני. או ראשון. תלוי בחופשות מהאולפנה, ששכנה אז בכפר־סבא. כשנישאתי לא היה עדיין נפוץ במיוחד בקרב בנות המגדר לחבר בין שם נעורים לשם נישואין, ובמקרה שלי – טוב שכך. לכי תצמידי לגולדקלנג הזה עוד חיבורים מורכבים ורוויי אותיות.
האיש שנישאתי לו, לעומת זאת, אשכנזי קומפלט. איך שלא תנערו את אילן יוחסין שלו, ייפול עליכם דובר יידיש. כן, אפילו באגף הריבליני שלו, שמתפאר ב־11 דורות בארץ. אם זה לא מספיק, האומלל גם שייך למגדר החזק־לכאורה, והוא גם בוגר הטכניון, שהשם יעזור. אין יותר ישראל הראשונה מזה. אנחנו לא יודעים כמה זמן הסטטוס הזה עוד יישאר חוקי, כך שליתר ביטחון דאגנו שלפחות הילדים יצאו חצי־חצי, שיוכלו להשתמש בסעיף "האם" לצורכי מילוט מאשמה בדיכוי האחר. לפחות עד שיתברר שהם מתנחלים.
לכאורה, אני קהל היעד של מירי רגב. השרה לשעבר התראיינה לרביב גולן בידיעות אחרונות, כשהיא מצוידת בכל סעיפי תיאוריית "ישראל הראשונה והשנייה" של אבישי בן־חיים, שבאמצעותה היא מקווה לכבוש את הליכוד ביום שאחרי נתניהו. אם לא, היא כבר תגרום לפריימריסטים לשלם על זה. "אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די־אן־איי לבן – יקום ליכוד מזרחי אמיתי", אמרה שם.
כשנשאלה רגב מדוע הליכודניקים – חברי המפלגה הדמוקרטית היחידה־כמעט בישראל – בוחרים לעצמם גברים לבנים כמנהיגים, היא השיבה שזה חלק מהנדסת התודעה התקשורתית ומ"הדיכוי", כלשונה. אל חשש, רגב מביאה עמה גם בשורה ותקווה: ככול שהזמן עובר, כך לשיטתה, הליכודניקים "בשלים לשחרור שלהם". עוד לפני שבחרה במילים הרלוונטיות לדמגוגיה הפוליטית הזו, חיברה רגב במפורש בין מצב המזרחים בארץ למצב השחורים בארה"ב העתיקה.
לא, אני לא ממתנגדי תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה, ויש לציין שלא מעט מהטיעונים של רגב מבוססים היטב – רק שהם לא הטיעונים שלה. הנושא העדתי הוא בנפשה רק מאז שגילתה שזה הצד שמרוחה בו החמאה. כמו הטיעונים הפוליטיים שלה, גם הטיעונים העדתיים לא צומחים מאידיאולוגיה שורשית, אלא משמשים כמדרגות בדרך למקפצה. קחו אותה לסיור בשנות האלפיים המוקדמות, ותראו אותה משווקת בגאון ובשמחה את תוכנית ההתנתקות. היא לא הייתה הבוגי יעלון של 2005, היא הייתה המדבררת הרהוטה והנחושה ביותר שצה"ל ידע, במהלך שטוב היה לו נחסך מצבא העם של ישראל.
רגב אספה לסל הטיעונים שלה את האפליה האמיתית שהתרחשה כאן בעשורים הראשונים למדינה (לא רק כלפי מזרחים, אלא כלפי כל מי שלא זכה להיכנס לפנתיאון הפנקס האדום), וערבלה אותה עם ציניות פוליטית מעוותת ומזיקה. במקום לקרוא להפסקת האפליה, ללמידת הלקח ולעידוד חופש הדעה, היא בחרה בהנצחת השסע, עד כדי פיצול מפלגת הבית שלה על סעיף גזע ועדה.
הימין שאחרי נתניהו, זה שרגב מכוונת אליו את כל מרצה, צפוי לעבור טלטלה חריפה. את מחירה ישלם המחנה האידיאולוגי כולו, או מה שנשאר ממנו אחרי מחטף ימינה של הממשלה הנוכחית. במקום להציע התלכדות סביב יורש אחד, רגב מאיימת בפיצול שיפרק את הימין לרסיסים. כמו תנועת הקיבוצים, היא מצליחה להגחיך מושגים מחברים ולדרדר אותם לכדי פרודיה. היו שלום ה"איחוד" וה"מאוחד", ברוכים הבאים הליכוד והמלוכד.
לדרוך על הקווים
רגב טוענת שהטעות הגדולה ביותר שלה הייתה כשוויתרה על שם נעוריה – סיבוני. היא הרי מבטיחה לא למעוך את האליטה הישנה, רק להשוות הישגים, כך שהשם רגב־סיבוני היה יכול להיות סמל לישראליות הנכונה. היינו מתרשמים, לו רק האמינה שתחרות ראש בראש בינה ובין כ"ץ או ברקת צריכה להסתיים בניצחונו של הטוב מבין המתמודדים, ולא בתוצאה ראויה אחת בלבד – ניצחון לאישה המזרחית מביניהם. החוק קובע שאפילו לאבישי בן־חיים מותר להתלבט אם נכון לו להצביע דווקא למירי רגב, או שמוטב לבחור במועמד מזרחי אחר, ואף להידרדר לבחירת גבר אליטיסטי לבן, שלא נדע.
מירי רגב מגיעה לספסלי האופוזיציה עם רקורד מעשי, לטוב ולרע. מדברור ההתנתקות ועד לצעקות ה"שאוויש" במליאת הכנסת, היא הספיקה לקנות לעצמה שם. היא בחרה לה פלטפורמה פוליטית בדמות מפלגת שלטון, צברה ותק כשרת התרבות והספורט וכשרת התחבורה, ואימצה לעצמה סגנון אישי מסוים מאוד ועמדות פוליטיות שלא סובלות בהכרח מעקביות מזוככת. היא גם אישה, שזה נחמד, אבל מהזן שנכנע לתרבות הפוטושופ הקיצונית ביותר, עד שקשה לזהות אותה בתמונת השער של הריאיון המדובר. הסיבוני שמאחורי הקלעים לא אמור להיות הסיבה לבחור או לא לבחור בה; המצגת המקצועית והאישיות הכוללת שבקדמת הבמה דווקא כן.
יוסף בורג ז"ל ראה במקף של הציבור הציוני־דתי תפקיד. מבחינתו, המגזר שלו היה אמור לחבר בין התפיסה הציונית להשקפה הדתית. ככלות הכול, זה תפקידו של סימן הפיסוק. רגב־סיבוני, לעומת זאת, לא רואה בו שליחות, היא רואה בו מקפצה. היא לא הולכת על הקו המחבר בין קהלים שונים בישראל, אלא על הקו המפריד. לא מפני שדחוף לה לשסע את העם, אלא פשוט כי זה מה שמשרת אותה בדרך לראשות המפלגה.
אחרי ארבע מערכות בחירות רצופות ומתישות, נדמה שכבר רווינו מנבחרי ציבור שיעשו הכול, ובכל מחיר, כדי להגיע לצמרת. את הפאזל של מחנה הימין צריך בשעה הקריטית הזו לחבר, לא לאתגר. איך אמר אבי החיבור המלכד הזה? – "אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!". תמונת המצב הפוליטית הנוכחית מלמדת שלימין יהיה הרבה על מה להילחם, והרבה מה לשקם ולהציל.
