אפשר להודות כבר שאנחנו בשלב הזה שקצת מביך להיות מאלה שעדיין לא נדבקו בקורונה. אני יודע שהמשפט הזה עוד עלול לחזור ולנשוך אותי בישבן בקרוב, אבל הררי המאומתים בתקופה האחרונה באמת גורמים לי להרגיש קצת לא משהו עם החיים שלי. אנשים נדבקים כי הם יוצאים למסעדות, הולכים להופעות, טסים לחופשות; אני, עם החיים המשעממים שלי, נשאר כנראה יותר מדי בבית ולכן לא נדבק. אנשים מתרברבים שהם היו ליד עשרות מאומתים ועדיין לא נדבקו. במשך שנה וחצי יצא לי אולי חצי פעם להיות ממש ליד מאומת ודאי. המאומת שלי היה טכנאי ברדיו, וחצצה בינינו זכוכית כפולה.
אבל השבוע זה קרה. באחד מביקוריי בערוץ 20 ישבתי כמה דקות עם אחד הכתבים של הערוץ. לילה לאחר מכן, בעודי גולל בטוויטר, נתקלתי בפוסט שלו שסיפר לעולם שהוא נדבק בנגיף. מיד התחלתי להריץ בראש את חמש הדקות שלנו יחד. ניסיתי לשחזר את כיוון הדיבור של כל אחד מאיתנו, לחשב מי דיבר יותר, לספור כמה נשיפות שלו ייתכן ששאפתי פנימה, ובמיוחד התעכבתי על חצי דקה שבה הורדתי את המסכה כדי לגרד באף. דמיינתי אותי מחובר לאקמו באחת ממחלקות האשפוז בשעה שבני משפחתי מאשימים אותי ליד מיטתי: “הוא תמיד היה חלש מול גירודי אף”.
השכם בבוקר יצאתי מהבית עם חרדתי הקיומית ופסעתי לעבר בית המרקחת הקרוב למקום מגוריי כדי לרכוש ערכת בדיקה מהירה. ניגשתי נרגש לרוקח ושאלתי אם יש ערכות בדיקה לקורונה. במבט מזלזל הוא אמר לי שכבר יומיים אין. איך אין, העמקתי בתשאול. הוא האריך והסביר לי במפורט: אין.
אחרי שלושה בתי מרקחת הבנתי שזהו מוצר נדיר יותר מאביגדור ליברמן בישיבת קבינט הקורונה. ברביעי התמזל מזלי: חיכיתי בתור כשלפני אדם שהשתעל חזק כל כך שכבר לא הייתי בטוח שאני צריך בדיקה, כי אני די בטוח שנדבקתי. הוא קלט שאני מבוהל ואמר לי בחצי חיוך: אחי אל תדאג, אין לי קורונה. נבדקתי אתמול, זו כנראה סתם דלקת ריאות.
חייכתי בחזרה אל הבחור שכרגע הדביק אותי בדלקת ריאות. הוא השתעל עוד קצת, לקח את האנטיביוטיקה שלו ואת הריאות שלי והמשיך לדרכו. מיואש וחסר אמונה ניגשתי לרוקח, ושאלתי אותו אם יש להם בדיקות קורונה מהירות. הוא ענה לי במבטא ערבי, כלומר במבטא של רוקח (זו לא גזענות, נודניקים. ברוקחות הם הרוב), שהוא הולך למחסן לבדוק. חיכיתי במתח כמה דקות, וכשהוא חזר מחייך ידעתי שזכיתי.
ביקשתי ארבע ערכות. הוא התחיל לצחוק ואמר שהם מוכרים רק ערכה אחת לכל אחד. אני נמצא בתקופת הצנע, הבנתי, ומיד ביקשתי שיוסיף גם חבילת חמאה אחת ושתי ביצים טריות. חשבתי להציע לו שוחד כדי שאוכל לרכוש כמה ערכות, אבל אז נזכרתי שהוא לא שוטר מקסיקני אלא רוקח תל־אביבי, אז ויתרתי. קניתי ערכה וחזרתי הביתה.
בחור חיובי, אופי שלילי
הנחתי על השולחן במטבח את תוכן הערכה, שהכילה שתי בדיקת קורונה. כל סט כלל מטוש, בקבוקון קטן עם תמיסה מסתורית, ולוח פלסטיק שנראה קצת כמו בדיקת היריון. קראתי את ההוראות כמה פעמים כדי שלא אדפוק את הבדיקה ויצאתי לדרך.
קודם דחפתי את המטוש לנחיריים, תוך כדי שאני מסובב אותו עשר פעמים בכל נחיר. אני כל כך אשכנזי שאשכרה ספרתי בקול עשרה סיבובים. בנחיר השמאלי נתתי 12 סיבובים, ליתר ביטחון. את המטוש הנגוע הכנסתי לבקבוקון התמיסה, סגרתי אותו לאחר כמה שניות, וטפטפתי ארבע טיפות על לוח הבדיקה. הרגשתי קצת כמו ד”ר זמרי: פתאום יש שני מדענים בבית. נכון שאחת מחפשת תרופות למחלות הנוראות בעולם ואחד מטפטף ארבע טיפות על משטח פלסטיק, ובכל זאת, זה היה מאוד אקדמי מצידי.
ההוראות היו פשוטות: פס אחד שלילי, שני פסים פאניקה. הייתה לי רבע שעה להעביר עד לתוצאות, והתלבטתי בין קריאת ההוראות שוב, הפעם גם באנגלית, ובין לחשוב על שמות שאני אוהב לבת ושמות שאני אוהב לבן. בעודי מתלבט בין נגה לארבל נזכרתי שאני בודק אם נקלטתי בקטע של נגיף ולא בקטע של ילד רביעי.
בסוף עשיתי מה שכל בן אדם לא הגיוני היה עושה במצבי, ופשוט החלטתי שבזמן שהתפנה לי אעשה גם את הבדיקה השנייה. שוב מטוש, שוב סיבובים בכל נחיר, הפעם 12 סיבובים בנחיר הימני, שוב ארבע טיפות, שוב מחכה.
המתח, אוי המתח.
הזמן לא זז, התחלתי להסתובב בבית אחוז אמוק וכנראה קורונה. מקצה המסדרון הבטתי בשני לוחות הפלסטיק שיקבעו את גורלי. החלטתי לנצל את 12 הדקות שנותרו לי לשתי הבדיקות למעשים מועילים: קיפלתי קצת כביסה, שטפתי כלים, שיקרתי בטור לעיתון ועוד.
17 דקות לאחר מכן ניגשתי לבדיקות, ועשיתי מין מסיבת הפתעה להיפוכונדר: עצמתי עיניים, מיששתי בידיים את שתי הבדיקות ואמרתי לעצמי שאספור בלב עד שישה מנדטים ואז אפקח את עיניי ואביט לגורל בלבן של הבדיקה. אחת, אמאל’ה, שתיים, אבאל’ה, שלוש, א־לוהים תעזור לי, ארבע, זה גם בידוד לילדים מסכנים, חמש, מחר אנחנו נוסעים לחופשה, שש, עמיחי שיקלי…
כמה דקות לאחר מכן כבר ישבתי על כוס קפה עם שני הפסים שלי. אחד בכל בדיקה. לא סתם שלילי, שלילי פעמיים. שלוש פעמים אם מחשיבים גם את האופי הכללי. תודה לאל, לא נקלטתי. אבל אל דאגה, בקצב הנוכחי בטח יהיו עוד הזדמנויות. תהיו בריאים.
