בראש השנה הראשון שחגגנו כזוג נשוי, הייתי בסוף החודש התשיעי. היינו צעירים מאוד, מלאי מרץ ושאיפות גדולות, שרובן היו קשורות לקדושה ולרצון לדבוק בקב"ה בכל דרך. בערב החג, כשרזיאל התארגן לתפילה בבית הכנסת של הוריו, הוא התעטף בטלית החג ואמר בקול, ספק לעצמו ספק לי, “אני הולך לקנות את פתיחת ההיכל“.
מכיוון שהיינו אברכים צעירים בתחילת דרכנו, מיד נדרכתי. במאמר מוסגר אציין שפעמים רבות כשרזיאל דיבר על דברים שהוא רוצה לקנות, מיד הייתי נכנסת לעמדה מתכווצת. פשוט כי בזוגיות שלנו, שלא כמו הסטראוטיפ המוכר, הבזבזן שבנו היה דווקא הוא.
לבושתי אוסיף שאת רוב הוצאותיו המוגזמות הקדיש רזיאל כמובן לדברים שבקודש – ספרים, חנוכייה ענקית או אתרוג. אַכּבר אתרוג. הוא מעולם לא התקמצן על מצווה, גם אם מחירה היה לא סביר לאוזן. מכיוון שראיתי בעצמי את המבוגר האחראי היחיד באזור, פעמים רבות זה הרתיע אותי. לזכותי ייאמר שלמרות החשש הגדול, כמעט תמיד זרמתי והוא קנה את מה שרצה. וראו איזה פלא, מעולם לא חיינו בחוסר ותמיד ראינו ברכה בקניות ההן.
בערב ראש השנה ההוא ידעתי: הוא יקנה גם אם יצטרך להילחם על כך עם כל גבירי חולון ופרנסיה. את פתיחת ההיכל הזו הוא לא יפספס. חששתי מאוד. הסתכלתי עליו במבט מודאג ומובך, אבל הוא לא התייחס, אמר "שנה טובה" והלך לבית הכנסת. למזלנו הגדול היה זה בית כנסת צעיר וכיבדו אותו בפתיחת ההיכל במחיר לא רציני בכלל.
להפתעתי הוא היה מאוכזב.
מכיוון שטרם ילדתי בשבוע הבא, שוב חזרה על עצמה הסוגיה. אך הפעם הוא נאבק בפרנסי כפר־סבא וגביריה, וחששתי שהסיפור לא ייגמר בזול.
בעדינות אמרתי לו שאני מבקשת שישקול אם זו לא הוצאה כבדה מדי בשבילנו, לפני שייכנס למאבק העיקש על פתיחת ההיכל בליל יום כיפור. הוא הסתכל עליי במין מבט מלא רחמים, הבהיר שזו סגולה בדוקה ללידה קלה ושאל: “תגידי, כמה את מתכננת להרוויח השנה?“
זו שאלה שלא הייתי מוכנה אליה. חשבתי שהוא צוחק עליי. לא היה לי נעים לשבור לו את התמימות ולספר לו שלא כך זה עובד. מוציאים כסף על סמך המצב הקיים, ולא המצב העתידי. אבל הוא היה רציני לגמרי וחיכה לתשובה: “נו, כמה?“
מצמצתי בעיניי, חישבתי במהירות את הקצבה מהכולל ואת ההכנסה שלי מעבודה כסייעת בצהרון ולחשתי בגמגום: “לא יודעת, ארבעת אלפים בחודש?“. הוא היה מזועזע. המום ומאוכזב מהתשובה המצמצמת, וזרק לי: “איזו אמונה קטנה“.
הרחבת הכלי
בערב ראש השנה שעברה נזכרתי בסיפור הזה בעקבות פוסט שכתבה חברתי נעמה טוכפלד, שבו היא סיפרה על עצה כלכלית של הרבי מלובביץ‘. העצה הקרויה “פלעדז‘ס“ מבקשת דבר פשוט. קחו דף ועט, (רצוי גם פנקס צ‘קים) ותכתבו את סך המעשרות והצדקה שאתם מתכוונים להתחייב לתת בכל חודש בשנה החדשה. “תגזימו“, היא אומרת, “באופן של הרחבה ועשירות“, כפי שאומר הרבי. הרעיון מאחורי ההתחייבות הזו היא לומר לה' – "הנה, תראה, התחייבתי למעשר בסכום כזה וכזה, אז עכשיו אני צריך את הכסף כדי לגזור מזה לצדקה". לפי חסידי הרבי זו סגולה בטוחה ומובטחת “להרחבת הכלי“, ולשנה עשירה ושופעת.
כשקראתי את המילים שלה לא האמנתי. לא האמנתי שכל השנים האלו, שחייתי לצד אדם שכל תודעתו הייתה כזו שהשפע נגיש לו ואף פעם לא חסר, לא ידעתי שיש לכך עוגן תורני הקשור לחב“ד. בליבי האשמתי אותו בתמימות, בנאיביות ובחוסר שיקול דעת.
אני יודעת, אנחנו בשנת פוסט קורונה, אולי זו תהיה שנת דלתא או פוסט־דלתא, ואני יודעת שלרובנו קשה עדיין להתבונן לעתיד ולהתחייב אליו. בטח בכל מה שקשור בצדקה ובכספים שיעדם למטרות לא לנו.
אבל אולי המבחן הזה, מבחן ההכנסה העתידי, הוא בעצם ההצלחה. הניצחון על הקורונה. אולי אם בערב שנה שהכול בה עדיין מבולבל ולא בטוח, כשאנחנו מסיימים להתנקות מכל מה שהיה בשנה שעברה ופונים אל הלא נודע, הדבר הנכון והחכם ביותר הוא לבוא לה' ולומר לו: ריבונו של עולם, אתה זן ומפרנס לכול, אני סומכת עליך שבלא נודע הזה נכללת כמות גדולה מאוד של שפע שייעדת לי. לכן אכין כלי רחב שיוכל להכיל את השפע הזה, וממילא אני מרשה לעצמי להפריז ולהגדיל גם בתרומות ובצדקות. השנה, כבכל שנה, אני ניגשת לבית הכנסת ולפתיחת ההיכל מוכנה ומזומנה למבחן האמונה הזה. שייפתחו לנו שערי התחלה ושערי כלכלה, אמן.
במבט מלא רחמים הוא שאל: "כמה את מתכננת להרוויח השנה?". לא היה לי נעים לשבור לו את התמימות ולספר לו שלא מוציאים כסף על סמך המצב העתידי, אבל הוא חיכה לתשובה: "נו, כמה?"
אגב, גם ביום הכיפורים רזיאל מצא את עצמו פותח בסופו של דבר את ההיכל תמורת סכום זעום, בבית כנסת שלא ראה לנכון להפריז במכירתו. ועדיין, זו הייתה שנה מלאה וגדושה בשפע גשמי ורוחני שבנה אותנו לשנים רבות קדימה.
פוריות מאוירת
בעניין אחר לגמרי – השבוע גיליתי שרעות בורץ, המאיירת המהממת והמוכשרת של הטור הזה, הוציאה ספר מאויר בכישרון גדול העוסק בטיפולי פוריות, נושא רגיש וחשוב שנוגע לה אישית. בספר היא מספרת בדרך הומוריסטית, קלילה ונעימה על המסע המפרך עד ללידת ילדם.
התרגשתי מאוד לראות את הספר, ואני מאחלת לך רעות, שהספר יפרוש כנפיים וכשם שהוא יהיה לפלעדז‘ס של עזרה למי שקשה לו המשא המאתגר הזה – כך גם לכם ייפתח שער עצום לפריון, ולבנים ובנות יפים, מתוקים וצדיקים.
