הכיסאות רועדים במשרד האוצר. שלושה שבועות חלפו מאישור התקציב בממשלה, וכבר הוא עלול להפוך ללא רלוונטי. שנה וחצי חיכו במשרד האוצר לממשלה שתאשר תקציב, ועכשיו כשיש ממשלה ויש תקציב ויש חוק הסדרים – הקורונה שוב טורפת את הקלפים. הגל הרביעי כבר כאן, מספרי החולים המאומתים עולים מיום ליום, וגם מחלקות הקורונה מתחילות לבשר על עומס.
התקציב שעבר עכשיו בממשלה ואמור להיות מאושר בכנסת בנובמבר הקרוב, מבוסס על תחזית אופטימית של התאוששות כלכלית. זו אכן הייתה המציאות כשהוא נכתב והוגש לממשלה. רמת החיסון הגבוהה והתחלואה האפסית יצרו מצג אופטימי של מדינה שהמגפה מאחוריה ועתיד ורוד של צמיחה ושגשוג לפניה, והתחזיות באוצר היו בהתאם: הכנסות גבוהות ממיסים כתוצאה מהחזרה הנמרצת של הפעילות הכלכלית, וצמצום ההוצאות הגבוהות של הקורונה. אבל אם אכן מדינת ישראל עומדת בפני סבב נוסף של מגבלות על המשק, וחלילה אולי אפילו עוד סגר, כל הנחות היסוד של התקציב יצטרכו לעבור חשיבה מחודשת: ההכנסות החזויות, ההוצאות הצפויות והגירעון שנגזר מהן.
סגר רביעי, או מגבלות חריפות על הפעילות הכלכלית במשק – משמעם אובדן תוצר בהיקפים שבין מיליארד ל־3 מיליארד שקלים. ההשלכות הן גם חזרתם של הפיצויים לעסקים והמענקים לעצמאים, ואולי אפילו שובו של החל"ת, שרק עכשיו ביטלנו. המשמעות של כל אלה היא הוצאה אדירה של עשרות מיליארדי שקלים מקופת המדינה לחיזוק מערכות הבריאות, החינוך והרווחה.
אין הסבר הגיוני לתופעה: ממשלה שמסתכלת למגפה בלבן של העין ואומרת – בואו כולנו נידבק. אם זו האסטרטגיה, הממשלה צריכה לומר שהיא החליטה לתת לכולנו לחלות
זו הסיבה שהמסר המרכזי שיוצא ממשרד האוצר היא שמבחינתם סגר אינו עומד על הפרק. לפני שבועיים אמר מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב כי "הדיון על מה נעשה אם יהיה סגר הוא כמו דיון על מה יקרה אם ננחת על הירח". ובשבוע שעבר אמר שר האוצר אביגדור ליברמן כי "סגר זה הדבר הכי לא נכון", וכי "חייבים להיערך לחיים לצד הקורונה כמו שאנחנו יודעים לחיות לצד השפעת". במשרד האוצר לא רוצים לדבר על סגר, משום שעצם הדיבור עליו מייצר חוסר ודאות ופוגע בכלכלה.
אבל לא הדיבור על סגר פוגע בכלכלה, אלא התחלואה עצמה. במאמציה להוריד מהשולחן את האפשרות של סגר, יצרה הממשלה דיכוטומיה כוזבת כאילו יש רק שתי אפשרויות: או סגר ופגיעה בכלכלה, או כלכלה פתוחה עם פגיעה מסוימת, ומתקבלת על הדעת, בבריאות. אלא שגם ללא סגר וגם ללא כל מגבלות רשמיות על הפעילות, ברור שתחלואה נרחבת תביא לפגיעה בכלכלה. אם מדינת ישראל תגיע למספרים של 15־20 אלף חולים מאומתים ביממה, בהם גם ילדים ומחוסנים, מישהו מדמיין שהחיים ימשיכו כהרגלם? אנשים מבוגרים או בעלי מחלות רקע יעדיפו להימנע מאירועים המוניים גם אם אף אחד לא ידרוש זאת מהם. משפחות עם ילדים קטנים שאינם מחוסנים יבחרו שלא להסתכן בכניסה למקומות בילוי או שהות במלונות. רק היקף המבודדים יביא לפגיעה כזו, כולל ילדים שנחשפו לחולה בכיתה והוריהם שיידרשו להיכנס איתם לבידוד.
החשש הציבורי לבדו יביא לירידה בפעילות הכלכלית, ואחריה יהיה דווקא קשה יותר להתאושש. במקומות שבהם הוכרז סגר נוקשה, ההתאוששות אחריו הייתה מהירה. אבל כשאין הנחיות ברורות ואנשים צריכים להכתיב לעצמם את המדיניות, הם נוטים להיות איטיים יותר בחזרה לשגרה, בשל המרכיב הגבוה של חוסר הודאות.
במשרד האוצר מבקשים להימנע מפאניקה ומהירידה בפעילות העסקית שבאה בעקבותיה. הם רוצים להפסיק את הדיבורים על סגר, ועל ידי כך להימנע מסגר. הצעדים שהם מתקצבים עכשיו בנדיבות הם כולם כאלה שנועדו למנוע את הסגר: מבצע התחסנות המוני, תגבור מערכת הבריאות, תוספת תקני רופאים, חיזוק מערך האכיפה, מימון בדיקות סרולוגיות ובדיקות מהירות במערכת החינוך וכדומה.
אבל השאלה שצריכה להישאל היא האם במשרד האוצר כל כך טרודים בהורדת אפשרות הסגר מהשולחן, שהם לא טורחים להיערך אליו אם אכן יגיע. בינתיים לא נראה שמשרד האוצר מצוי בהיערכות קדחתנית לקראת תרחיש כזה. מעדיפים שם לחשוב על תחזוק שגרת קורונה, רק שלא ברור כיצד זו נראית עם אלפי חולים חדשים מדי יום. אם נגיע לצורך להחיל מגבלות משמעותיות על הכלכלה – האם יפתחו מחדש את התקציב, או ששוב נראה קופסאות קורונה? מה זה יעשה לתחזיות הגירעון? האם נראה את שובו של החל"ת או שהפעם יהיה מודל אחר? מכיוונו של משרד האוצר לא מתקבלות תשובות ברורות ולא יוצאות תוכניות סדורות בנושאים הללו, רק תקווה שהצעדים הנוכחיים יעבדו ולא יהיה צורך להידרש אליהם. איך אומרים? תקווה היא לא תוכנית עבודה.
מגבלות החיסונים
בכירי האוצר אינם היחידים שטומנים את ראשם בחול. המטרה של הממשלה הנוכחית אינה לצמצם תחלואה ואף לא למנוע מוות, כפי שבכיריה מצהירים. המטרה היא אחת: למנוע סגר. סגר יהיה תמונת הכישלון של הממשלה, שכל ראשיה הטיפו השכם והערב כנגד מדיניות הממשלה הקודמת ונופפו במחיר הכלכלי הכבד של הסגרים. אם גם הם יצטרכו חלילה לסגור את המשק כדי להוריד את התחלואה, הם לא רק ירגיזו את מצביעיהם אלא גם יצטרכו להודות שאולי ממשלת נתניהו צדקה בהחלטותיה. אכן, תוצאות קשות. אבל מול מגפה, "מניעת סגר" לא יכולה להיות מטרה אסטרטגית ואפילו לא טקטיקה ראויה. הממשלה מורידה מהשולחן כלי עבודה מרכזי שלה, ואם נזדקק לו בהמשך – היא מקשה על עצמה עוד יותר את האפשרות להשתמש בו.
הסיבה היחידה להורדת הסגר מהשולחן היא פוליטית, וזו גם הסיבה שאפילו נוכח עליית מספרי החולים טרם הוטלו מגבלות על התקהלות המונית, ולכך שנתב"ג היה פתוח לרווחה במשך שבועות ארוכים ודרכו הגיעו ארצה רבים מהחולים. בממשלה המורכבת מטירונים ללא ניסיון מיניסטריאלי משמעותי, אף אחד לא רוצה להיות זה שמטיל גזירות על הציבור בתחום אחריותו. מרב מיכאלי מסרבת למגבלות על התחבורה הציבורית, אורית פרקש־הכהן מסרבת למגבלות על חתונות, ויפעת שאשא־ביטון מסרבת לדחות את פתיחת שנת הלימודים ולחסן ילדים בבתי הספר.
את כל יהבה מטילה הממשלה על מבצע ההתחסנות. "מדינה מחוסנת היא חלופה לסגר הרסני", אמר שלשום ראש הממשלה. 200 מיליון שקלים הקצה משרד האוצר לקמפיין ההתחסנות. המסר הוא "תתחסנו ויהיה בסדר", אבל הנתונים לא בהכרח מעידים שזה נכון. יש שלוש בעיות עם האסטרטגיה הזו, אם אפשר לקרוא לה כך: האחת, לא נותרו רבים בשכבת הגיל של בני 60 ומעלה שטרם התחסנו במנה ראשונה ושנייה. מנסים לשכנע אותם להתחסן כבר מדצמבר שעבר, ללא הצלחה. מדובר כנראה במתנגדי חיסונים מהגרעין הקשה, באנשים שחוששים באופן מיוחד או כאלה שמסיבות כאלה ואחרות אינם יכולים להתחסן.
הבעיה השנייה, והחמורה יותר, היא שגם מחוסנים נדבקים בגל הנוכחי, ולא במספרים קטנים. ביום שני השבוע, שבו נשבר שיא המאומתים והגיע ל־8,646, רק כמחציתם (4,005) היו לא מחוסנים. 4,481 מהחולים המאומתים באותו יום היו מחוסנים באופן מלא. הנתונים הללו עקביים בשבועות האחרונים, בעקבות התפשטותו של זן הדלתא, שהוא אכן גרסה קשה יותר של הנגיף, התוקפת גם מחוסנים. בעוד הממשלה סימנה אויב בדמות הלא־מחוסנים ושכנעה אותנו שהם המקור לכל בעיותינו, מסתבר שגם החיסונים הם לא מגן ומושיע.
האמת היא שממשלת ישראל לא בונה על זה שהחיסונים, ואפילו לא החיסון השלישי, ימנעו תחלואה, אלא בעיקר על כך שהם ימנעו תחלואה קשה. כלומר, הנחת היסוד היא שרבים יחלו בקורונה, אלא שהמחוסנים מביניהם יקבלו אותה בגרסה שלא תדרוש אשפוז ממושך. הם יהיו חולים בבית, אולי אפילו בצורה משמעותית ועם השלכות לטווח ארוך, אבל מערכת הבריאות לא תקרוס. המטרה היא לא להגן על האזרחים מפני המחלה, אלא על המערכת מפני האזרחים. הותרת המשק פתוח משמעה שגוזרים על האוכלוסייה להידבק במחלה, וסומכים על כך שרובם לא יחלו בה בצורה קשה. זוהי המשמעות האמיתית של "חיים לצד הנגיף".
הופכים את הפארסה לאידיאולוגיה
הבעיה השלישית והקשה ביותר באסטרטגיה הממשלתית הנוכחית היא אלו שלא יכולים להתחסן עדיין: ילדים מתחת לגיל 12. שנת הלימודים עומדת להיפתח ב־1 בספטמבר, בלי קפסולות ובלי מגבלות שנועדו לצמצם תחלואה. המתווה לפתיחת שנת הלימודים כולל מבצע מקדים של בדיקות סרולוגיות, ובדיקות קורונה מהירות שההורים יתבקשו לבצע בבית. הבדיקות הסרולוגיות לא נועדו לצמצם תחלואה, אלא לצמצם בידודים. ילד שבדמו יתגלו נוגדנים יוגדר כמחלים ויהיה פטור מבידוד, גם אם בכיתתו יתגלה חולה. על פי מתווה "הכיתה הירוקה", שנמצא כעת בפיילוט, בכיתה שיתגלה בה חולה מאומת רק הוא יבודד. הילדים האחרים ימשיכו ללמוד כרגיל, אך יידרשו להיבדק מדי יום. ההערכות של משרד החינוך עצמו גורסות כי בכל יום יידבקו כ־5,000 תלמידים, בהנחה שקצב ההדבקה יישאר באותה מגמה עד 1 בספטמבר. חיסון לילדים מגיל חמש יגיע אולי כבר בשנה הקרובה, אבל המדיניות של ישראל תביא לכך שכבר לא יהיה בו צורך: ילדי ישראל יידבקו בקורונה עד האחרון שבהם.
כבר עכשיו אפשר לראות עלייה בתחלואה בקרב התלמידים החרדים, שחזרו ללימודים לפני שבוע. על פי נתוני משרד החינוך, שבוע בלבד לאחר פתיחת שנת הלימודים התגלו 1,653 תלמידים חרדים מאומתים לקורונה. זהו גידול של 130 אחוזים בהשוואה לתחילת אוגוסט, ופי שניים מהגידול בתחלואה בכלל התלמידים במערכת החינוך, שטרם חזרו ללימודים. את שנת הלימודים הקודמת פתחנו כשהיו בכל יום 2,500 חולים מאומתים חדשים, השבוע הגענו קרוב ל־10,000 חולים ביממה. בספטמבר שעבר קרסנו מהר מאוד לתחלואה גבוהה וסגר נוסף, שבועיים וחצי בלבד לאחר פתיחת הלימודים. החיסונים הם לא גורם רלוונטי כשרוב התלמידים במערכת החינוך ממילא אינם יכולים עדיין להתחסן.
שרת החינוך הנוכחית עושה בדיוק את הטעות שעשה קודמה בתפקיד: אין שום ניצחון בפתיחת שנת הלימודים ב־1 בספטמבר. בחודש שמספר ימי הלימודים הפזורים בו בין החגים הוא 11 בלבד, ומתוכם, בניכוי ימי שישי, רק כשמונה ימי לימודים המקבילים לימי עבודה של ההורים – אין כאן באמת לימודים, אין הקלה אמיתית על ההורים ובוודאי שאין כאן שגרה. משרד החינוך היה צריך לדחות את פתיחת שנת הלימודים ל־1 באוקטובר, לאפשר ירידה של התחלואה הכללית, ואז להתחיל שגרה אמיתית של לימודים רציפים. את 11 הימים הפזורים היה אפשר להשלים אחר כך – למשל בחנוכה המתקרב, או בימים שלפני פסח, ולאפשר אז למידה רציפה ומשמעותית באמת לצורכי השלמת פערים.
הסיבה האמיתית שהתוכנית הזו איננה מיושמת היא מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן־דויד. הסמכות לשנות את לוח החופשות נתונה לחלוטין בידיה של שרת החינוך, אבל הלקח הראשון שהיא למדה עם כניסתה לתפקיד הוא שאסור לה לריב עם ארגוני המורים. התוצאה תהיה פגיעה לא רק בחינוך, בשגרה ובלימודים של הילדים, אלא גם בבריאות שלהם.
אין הסבר הגיוני לתופעה הזו: ממשלה שמסתכלת למגפה בלבן של העין ואומרת – בואו כולנו נידבק בה. אם זו אכן האסטרטגיה, הממשלה צריכה לבוא ולומר שהיא החליטה לתת לכולנו לחלות. אם ההורים מוכנים לניהול הסיכונים הזה שבו כל הילדים יחלו בקורונה, מתוכם מיעוט קטן יחלה באופן קשה, ומיעוט שבמיעוט אולי אפילו ימות, ובתמורה נקבל את שגרת החיים שלנו, אפשר – אולי – להמשיך ולהתנהל כך. הבעיה היא שאף אחד בממשלה לא אומר לנו שזהו תהליך קבלת ההחלטות, ולא ברור אם זה אכן מה שקרה. ייתכן שמדובר באופטימיות יתר ופיזור אחריות קלאסי. במשרד החינוך סומכים על כך שמשרד הבריאות יטיל מגבלות על כלל המשק, אבל לא על בתי הספר. משרד התחבורה, משרד התיירות ומשרד התרבות מסרבים כל אחד למגבלות אצלם, אבל מנדבים ענפים אחרים שיוגבלו. ראש הממשלה לא מצליח להביא אותם להסכמה, ולא מצליח להחיל מגבלות כלל־משקיות על כולם. אז מציגים את הפארסה כאידיאולוגיה, וקוראים לזה "חיים לצד הנגיף".
האם מישהו בממשלה שואל את עצמו מה יקרה אם כל התחזיות האופטימיות והתקוות להצלחה מסחררת של החיסון השלישי לא יתגשמו? אנחנו המדינה הראשונה בעולם שמהמרת על החיסון השלישי כאסטרטגיה, כך שאין לנו שום ערובות להצלחה. הבעיה היא שהתגובה הממשלתית היא ליניארית, והמגפה מתקדמת באופן מעריכי. כשנגלה שטעינו, כל הצעדים שנוכל לנקוט יהיו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
התמריצים עובדים
בין שלל המספרים המדכאים שקיבלנו השבוע, היה גם נתון מעודד אחד: שיעור האבטלה הרחב, כלומר כולל כלל המובטלים וגם מי שנעדרו מעבודתם באופן זמני בגלל משבר הקורונה, ירד ל־7.6 אחוזים, שהם 323 אלף מובטלים. זהו השיעור הנמוך ביותר שנמדד מאז תחילת המשבר, ואפשר לייחס אותו באופן מובהק לביטול תשלומי האבטלה לצעירים מתחת לגיל 45. שר האוצר ליברמן הודיע על ביטול תשלומי האבטלה לכל מי שנמצא בחל"ת, שהיה בתוקף מאז חודש יוני בשנה שעברה. את השפעת ההחלטה ניתן היה לראות רק עכשיו, שכן הביטוח הלאומי מעביר תשלומים עבור החודש הקודם, וכל מי שאיבד את הזכאות עדיין קיבל תשלום בתחילת חודש יולי. ההשפעה הייתה מובהקת: מ־9 אחוזי אבטלה בתחילת יולי, ירדנו ל־7.6 אחוזים בסופו.
מתברר שתמריצים כלכליים אכן עובדים. כשהמדינה מימנה אבטלה, אנשים בחרו להישאר באבטלה. כעת, כמעט 60 אלף אנשים ירדו ממצבת האבטלה. אלה אנשים שדבר מלבד מלכודת הדבש של תשלום דמי אבטלה עבור שהייה בבית לא מנע מהם לחזור לעבודה.
הסוגיה הזאת קריטית אם לפנינו עוד ימים של סגר ומגבלות. במשרד האוצר עומדים על כך כי לא ימשיכו את תשלומי האבטלה לעובדים בחל"ת במתכונת שהייתה בשנה האחרונה. אבל מודל חדש, כזה שמבין את מערכת התמריצים של העובדים והמעסיקים – עדיין אין. אם הוא לא יעודכן, אנו נידונים לחזור על אותן טעויות.
