ביום הראשון של אלול, יום פתיחת הזמן, לקחתי את האוטו בשמונה וחצי בערב ונסעתי להר נוף. בכל פעם שיוצא לי אפילו רק להתקרב להר נוף, שכונת הישיבה שבה למדתי, אני מרגיש איך תוך רגע המחשבות, הרגשות והזיכרונות מציפים אותי. לפעמים יוצא לי להיתקע בפקק הנצחי ברחוב כנפי נשרים ותמיד כשזה קורה צצים לי בראש רגעים שלמים וחדים של הבחור הצעיר שהייתי, נוסע עשרות פעמים באוטובוס בכנפי נשרים (או כנפ"ש כפי שכינינו אותו), אל הישיבה וממנה. הר נוף הייתה במשך תקופה ארוכה מאוד השכונה שלי, השכונה של הבית השני שלי, ולא משנה מה, אני עדיין מתרגש להתקרב אליה.
אז בליל פתיחת הזמן נסעתי להר נוף ותכננתי ללמוד את סדר שלישי בבית המדרש של הישיבה שלי. חשבתי לעצמי שיש בזה משהו רומנטי, מחווה שכזו. אז כשהגעתי סמוך לבניין הישיבה הצצתי מתוך האוטו אל בית המדרש ודרך החלונות הגדולים שלו ראיתי בחורים רבים שאני לא מכיר, הולכים ובאים ויושבים ומתנדנדים ופושטים חליפות ותולים מגבעות ונזכרתי בעצמי, בחור צעיר בוועד שני מגיע ביום הראשון של אלול עם מעטה רציני, אמביציה מפה עד הירח ושאיפות גדולות לעשות שטייגען. איך רצינו להיות טובים, איך רצינו להגשים את הייעוד שייעדו לנו. אמנם היינו כבר בחורים בישיבה גדולה אבל עדיין היה בנו איזה תום, עדיין הייתה בנו אמונה שלמה שאנחנו נזר הבריאה והדבר שאנחנו עושים (או אמורים לעשות) הוא הדבר הכי חשוב ומשמעותי.
ואז נזכרתי איך כשהייתי נכנס לבית המדרש היה עולה באפי הריח הזה שלו שלא הרחתי באף מקום אחר, ריח של חומר ניקוי כימי מהול בריח של ספרים ואיזה קורטוב דק־דק של זיעה. ואיך היה אפשר לראות סטנדרים שעליהם מודבק בסלוטייפ דף דפדפת ועליו המילה "תפוס" כי כל עניין המקומות בבית המדרש הוא סאגה שלמה ביום הראשון של אלול. מי ישב ליד החלון ומי קרוב למעבר ומי ליד הבימה ומי נושק למזרח.
ואני, שאף פעם לא הייתי חזק בתחרויות ואפילו נרתע מהן, הייתי מגיע כשהייתי מגיע, ומתיישב במקום הפנוי הראשון שנקרה בדרכי ומקבל אותו עליי באהבה. וככה זה היה גם בפנימיות. המשגיח היה יושב בבין הזמנים ומשבץ אותנו בחדרי הפנימייה. בדרך כלל מתוך השיקול הנחמד של להפריד חברים זה מזה כדי שלא יעשו קרחנות וילכו לישון מאוחר ואז לא יקומו בבוקר לשחרית וכולי. וככה היינו מוצאים את עצמנו חולקים חדר חדש עם הבחורים שאנחנו הכי לא מחבבים בלשון המעטה. אז היינו עולים למשרד של המשגיח ומבקשים ממנו להחליף חדר והוא היה מתעקש ואנחנו היינו מתעקשים ולפעמים זה היה צולח והרבה פעמים לא. וכל המחשבות האלה והזיכרונות האלה עברו לי בראש במכונית הקטנה שלי שנים אחרי. ואז הסבתי את הראש ימינה ושם עמדה על תילה המכולת השכונתית, כי חנויות מכולת הן לא דבר שזז, אבל מבחינתי המכולת הייתה עוד תזכורת לבחור הישיבה שהייתי. ואיך פעם באיזו הפסקת ערב בתור לקופה עמד לפניי הר"מ הנערץ של ועד שלישי והוא קונה לעצמו מנה חמה ואז התברר שחסר לו שקל ואני שילמתי לו את השקל הזה והוא חייך אליי והודה לי מקרב לב ואני הרגשתי הכי קרוב לא־לוהים משהרגשתי אי פעם. ובינתיים מחלון המכונית ראיתי את בית המדרש מתמלא אט־אט, והסתכלתי לכיוון הספסל שהיה שלי וראיתי שם בחור צעיר שאני לא מכיר יושב, לומד ומתנדנד.
ופתאום ראיתי בו אותי, באלולים ההם, פותח שערי תשובה או אורחות צדיקים או מסילת ישרים וקורא בקול בסדר מוסר את המילים הגדולות של הספרים האלה מתוך תקווה כנה שיעשו רושם בנפש שלי ויעזרו לי לעלות ולהתעלות. ואז, בלי כל הודעה מוקדמת העיניים שלי הוצפו דמעות. פתאום התגעגעתי לעצמי. איזו הרגשה נדירה זו להתגעגע לעצמך. אני חושב שיש בה משהו שקשור לתשובה. והדמעות זלגו על הזיפים שלי ואני מחיתי אותן ואז סובבתי את ההגה והמשכתי לנסוע הלאה. התחרטתי ולא רציתי להיכנס בחזרה לבית המדרש.
לפתע הרגשתי שזה לא נכון עבורי הערב. הבנתי שהישיבה הייתה תקופה שצריכה להישאר מה שהיא. אני לא צריך להנכיח את עצמי בה שנים אחרי. היום יש לי בית מדרש אחר, ולימוד אחר, ועבודת השם אחרת, וחברים אחרים, ובת זוג, וילד ואפילו טור לכתוב.
