ברשימות הקודמות הזכרנו את הפילוסופיה של השפה שהתפתחה במאה העשרים, ושניסתה לבטל את האפשרות לדבר במונחים דתיים. טענתה הייתה שהשפה הפילוסופית דורשת דיוק מדעי, וכי היא מוגבלת למושגים שניתנים לבחינה ולהערכה בכלים המדעיים. ראינו שוויטגנשטיין, שבצעירותו ייצג גישה כזו וטען שבכל הנוגע למושגים תיאולוגיים חלה חובת השתיקה, שינה את דעתו בבגרותו והסביר שהשפה משמשת בתפקידים שונים, מעבר לתיאור אינפורמציה, ולכן היא איננה כפופה בכל שימושיה לביקורת האנליטית של הפילוסופיה.
הזכרנו גם את השקפתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שקיבל על עצמו באופן קיצוני את המגבלות שהטילה הפילוסופיה של השפה. ואכן, ליבוביץ התייחס אל המקרא כספר המוֹסר לנו הלכה ותו לא. כל התייחסות אל התורה כמי שמוסרת לנו "אינפורמציה" תיאולוגית על הא־ל והעולם הייתה פסולה בעיניו. ליבוביץ ייצג את השיא של מה שניתן לכנות "התיאולוגיה השלילית", תיאולוגיה שהרמב"ם הציג במורה הנבוכים והתמקדה בהגדרת מה שהא־ל איננו (למשל איננו גוף וכו'). אולם לכל אורך ההיסטוריה של ההגות היהודית, החל מהתורה ועד היום, התקיימה גם "תיאולוגיה חיובית" שאיננה נמנעת משיוך מושגים לא־ל, למשל שופט צדק, כועס, מרחם וכו'.
אולם באמצע הדרך, בין התיאולוגיה החיובית והשלילית, התפתח כיוון נוסף בפילוסופיה של הדת. היו כאלה שנשארו באמצע, כלומר לא הלכו לאיסורי השימוש בשפה של הפילוסופיה האנליטית הקיצונית, אך גם לא קיבלו באופן מובן מאליו את השימוש בשפה האנושית ביחס למושגים דתיים וההתייחסות לא־ל. הם פיתחו רעיון אחר, משהו באמצע, בין היש לאין.
גילוי וכיסוי
מה נמצא באמצע? הייתי מגדיר זאת כ"משחק של סמלים". וכאן נשאלת השאלה, האם אכן יכולים אנו ליצור שפה תיאולוגית המבוססת על סמלים? התשובה היא כן, ויש לכך מסורת ארוכה המגיעה עד המקרא. זוהי מסורת של שימוש בסמל, שנמצאת באמצע הדרך בין השלילה המוחלטת של התיאולוגיה ובין השימוש החופשי יותר, המייחס גם מושגים אנושיים לא־ל.
חוקר הקבלה גרשום שלום אמר בהקשר זה דבר יפה מאוד: מה ההבדל בין סמל למטאפורה? מטאפורה באה לכסות, סמל בא לגלות. במטאפורה, כמו כאשר משתמשים במשל, אנו יודעים יפה מאוד מהו הנמשל, אך מסיבות מסוימות אנו קצת מסתירים את הנמשל. לעיתים מסיבות חיוביות, כדי לחזק את המסר, ולעיתים מסיבות שליליות – למשל כדי לעקוף את הצנזורה.
מהו בעצם הסמל? אנו משתמשים במילים ובמושגים בהקשרים דתיים, אך צריך להיות ברור לנו ששימוש זה במילים איננו מדויק. למשל ביטויים כמו הא־ל רואה, שומע, כועס וכו'. ועדיין, למילים ומושגים אלו ישנה משמעות של סמל. כיצד? הסמל בא לגלות, לתאר מציאות עליונה, שאין לנו שום אפשרות אחרת, מדויקת יותר, לתאר אותה. או אז, האפשרות היחידה שבכל זאת תאפשר לנו לומר משהו ולהעביר מסרים חשובים, היא להשתמש במושגים מהעולם הזה, מהעולם האנושי. מושגים אלה מעוררים בנו, בני האדם, תחושות ואסוציאציות מסוימות, ואותן אנו מעבירים ומיישמים לעולם התיאולוגי הדתי.
ספר הזוהר, למשל, הולך בכיוון זה של שימוש במילים ובמושגים אנושיים כבסמל. וכשהוא עושה זאת, הוא מוסיף את המילה "כביכול". אילו היינו חושבים ומאמינים שהסמל מתאר ממש את המציאות הא־לוהית, זה היה הופך כבר ל"מיתוס" – לעבודה זרה כמעט. תמיד חשוב לזכור שהסמל רומז על הדברים, אך לא יותר.
בהגות המודרנית ישנם הוגים שחזרו לטענה זו של שפה סימבולית. הם מאמינים שהתורה והספרות הדתית שאחריה אכן נכתבו באותה שפה סימבולית. אם הפילוסופיה האנליטית דורשת מהשפה להיות "מצלמה" של המציאות ולדבר רק על מה שניתן לראות ולבטא בשפה מדעית, כאן אנו מגדירים שימוש בשפה שהיא בת משמעות אף על פי שאיננה בדיוק "מצלמה" רגילה. אולי כמשל נאמר שכמו שאפשר לצלם גם צילום אחר, כמו צילום רנטגן, כך אפשר גם לצייר את המציאות בצורות שונות.
לא רק להמונים
כעת השאלה היא מהו המסר, או כיצד אני מעביר את המסר. על כך יכול להיות ויכוח. ואכן ישנם כמה וכמה הוגים המפתחים את הרעיון של השימוש בסמל בכיוונים שונים. אביא דוגמה אחת, את התיאולוג הפרוטסטנטי החשוב ממוצא גרמני, פאול יוהנס טיליך, שחי במאה העשרים. הוא דיבר על חמשת העקרונות של השימוש בסמל: א. הסמלים מצביעים על דברים שמעבר להם; ב. הסמלים הופכים לחלק במציאות שעליה הם מדברים; ג. הסמלים אינם שרירותיים, כלומר אי אפשר להחליף סתם כך בין השימוש של הסמלים השונים. למשל: לא נשים שלט כחול כדי לומר שכאן מתרימים דם; ד. הסמלים פותחים פתח למציאות שבאופן אחר לא היינו מבינים אותה; ה. לשימוש בסמלים יש תפקיד חשוב ביותר בעיצוב היחיד והחברה.
כאן מבקש אני להזכיר דברים שאמר ההיסטוריון וחוקר הנצרות דוד פלוסר ז"ל. הוא השווה בין שני כיוונים דתיים שונים בעולם הנוצרי. מצד אחד גישה מאוד אבסטרקטית, אותה אנו מוצאים, למשל, באגף הפרוטסטנטי של הנצרות, ומולה כיוונים פחות אבסטרקטיים, כמו הקתוליות. לכאורה הנצרות הפרוטסטנטית מציגה רמה נשגבה יותר של דת, אולם פלוסר טען שאחת הסכנות נעוצה דווקא בעובדה שיוצרים מערכת דתית בלי סמלים שיכולים לדבר גם ל"המונים".
אולם בל נזלזל, הסמל חשוב לא רק להמונים אלא נוגע לכולם. הסמלים פועלים ונוגעים ברמות העמוקות של ההכרה של כל אחד מאיתנו. הם אמורים לחזק את הרגש הדתי. הסמלים ממלאים את התפקיד של האנרגיה הדתית שאמורה לתת לאדם את הכוח להתגבר על יצרו ולבחור בבחירות הנכונות. האנרגיה הדתית אמורה למלא את הפער בין אדם היודע שאסור לגנוב ובין האדם שאיננו גונב. זה חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מהדיוק התיאולוגי באמונה שלנו.
השימוש בסמלים בשפה הדתית מתקשר למושג ה"ארכיטיפים" של יונג. ישנם סמלים אוניברסליים, המשותפים ומובנים על ידי האנושות כולה, וישנם כאלה פחות אוניברסליים הנוגעים ומדברים דווקא לחברה מצומצמת יותר. הסמלים חודרים ומשפיעים ברמות העמוקות של התודעה.
