יש רגעים קטנים שחושפים את האמת באשר לדיבורי השמאל הנשגבים על "חופש הביטוי" ו"זכויות האזרח". העימות השבוע בין ח"כ גבי לסקי לפעילה החברתית שפי פז הוא רגע שכזה.
עו"ד גבי לסקי, חברת הכנסת מטעם מרצ, היא "לוחמת זכויות אדם" מוכרת בשמאל, שייצגה בעבר הרחוק והקרוב לקוחות כמו הפעילה החברתית דפני ליף, יונתן פולק מ"אנרכיסטים נגד הגדר", ועהד תמימי, הנערה הפלסטינית שהכתה חייל צה"ל ותיעוד התקיפה הופץ ברשת. לסקי ליוותה את מפגיני בלפור וכיכר גורן בפתח־תקווה (נגד מנדלבליט), והתייצבה בבתי המשפט בכל פעם שמי מהם נעצר. על פעילותה זכתה לסקי ב"אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג" מטעם האגודה לזכויות האזרח, ובדברי ההסבר נאמר שהיא "עומדת לצד הפעילים ברגעים הקשים הללו, נלחמת על חירותם ועל זכותם למחות".
שפי פז אמורה להשתייך בדיוק לסוג האנשים הזוכים להגנתה של עורכת הדין המהוללת לזכויות האדם. פז נאבקת לטובת תושביה הוותיקים והחלשים של שכונות דרום תל־אביב, ובמאבקה נעצרת שוב ושוב בידי המשטרה באמתלות שונות ומשונות. היא גם פעילת מרצ לשעבר ונמנית עם קהילת הלהט"ב – בקיצור, פעילה חברתית נמרצת מהשכבות הפחות מבוססות. בדיוק האוכלוסייה שלסקי עוזרת לה, לכאורה.
אלא שלרוע מזלה, פז פועלת למען האנשים הלא נכונים, יהודים מאוכלוסיות חלשות; ובעיקר נגד האנשים הלא נכונים, מסתננים זרים מכל רחבי העולם. שהרי בעולמות השמאל, חשוב לדעת, המסכן והחלש תמיד צודק, אבל לא כל אחד זוכה להיכלל בקטגוריית החלשים והנדכאים ("מוחלשים" בעגה השמאלנית). יש קבוצות ברורות שנחשבות לחלשות וקיים מעין מדרג, שבראשו (או בתחתיתו) נמצאים הפלסטינים והמסתננים. אבוי למי שינסה לצאת נגד הקבוצות הללו, גם כשפלסטינים רוצחים מתנחלים או כשמסתננים מהלכים אימים על תושבי דרום תל־אביב. אלו שתי קבוצות מוגנות, יעשו מה שיעשו. רצה הגורל ואלו במקרה גם שתי קבוצות לא יהודיות שמתנגדות לקיומה של מדינת לאום יהודית, אבל זה כנראה רק מקרה.
השבוע צייצה לסקי בטוויטר שבעקבות השתלטות הטליבאן על אפגניסטן היא פנתה לשר החוץ יאיר לפיד בבקשה לפתוח את שערי מדינת ישראל לקליטת פליטים אפגנים. "זה יהיה המעשה האנושי וההומניטרי לעשות", כתבה לסקי. פז צייצה בתגובה: "המעשה הכי אנושי שאפשר לעשות הוא להעמיד אותך ואת החברים שלך מול כיתת ירי".
סערת הטוויטר הייתה צפויה בה במידה שהייתה לא מעניינת, אלא שזה לא הסתיים שם. יו"ר הכנסת ח"כ מיקי לוי נחפז להודיע שיאסור על כניסתה של פז לכנסת. לסקי מיהרה לשבח את לוי, והודיעה שהגישה תלונה למשטרה נגד פז בגין הסתה, לא פחות. אם זה לא מספיק, לסקי גם סיפרה שלא הסכימה להשתתף בכתבה בערוץ 12, משום שאנשי הערוץ רצו לתת במה גם לפז.
מיותר כמעט לומר: סגנון הביטוי של פז הוא לגמרי לא השפה שאני, וכנראה גם אתם, הייתם נוקטים, אלא שקשה לי להאמין שלסקי באמת הזדעזעה מהציוץ. הרי בשם זכויות האזרח וחופש הביטוי, לסקי תמכה בהתבטאויות ובמעשים קשים הרבה יותר. היא ייצגה את עהד תמימי שלא רק הורשעה בהסתה ואיימה על חייל, אלא גם פגעה בו פיזית. היא פעלה לשחרר מהכלא את דארין טאטור, משוררת פלסטינית שקראה לאינתיפאדה ופרסמה תמונה עם הכיתוב "אני השהיד הבא". היא ייצגה אחד מפעילי "באים לבנקאים", תנועה שרדפה והטרידה את בכירי הבנקים, כולל מנכ"לית בנק לאומי שטענה שפעילי הקבוצה קראו כלפיה "להרוג אותה" ועוד ביטויים שהנייר לא סובל. ואלו רק דוגמאות בודדות.
לו לחמה באמת למען חופש הביטוי, לסקי הייתה נחרדת מכך שכניסתו של פעיל חברתי לבית הנבחרים של מדינת ישראל נחסמת רק משום שהעז לדבר בבוטות, ובוודאי לא הייתה מתלוננת למשטרה על ציוץ בטוויטר. לו זכויות האזרח באמת היו נר לרגליה, היינו רואים אותה דווקא בצוות ההגנה על פז, נאבקת נגד שלל מעצרי השווא שמופעלים נגדה. רדיפתה של לסקי אחר פז מגלה שכמו רבים מחבריה בשמאל, היא מנצלת בציניות מושגים כמו "זכויות האזרח" ו"חופש הביטוי" לטובת קידום מטרות פוליטיות, ותו לא.
