הממשלה הנוכחית עוד נמצאת בחיתוליה, אך גם העובדה הזו וגם החיבוק החמים שמוענק לה מצד אבירי הביקורת בכלי התקשורת המסחריים אינם יכולים לטשטש את העובדה כי חרף ההבטחות לשינוי, עבודה, רצינות ושאר תיוגים מעין אלה, הממשלה הזו בהחלט לא נוצצת מבחינת תפקודה. לחוסר הניסיון של ראשיה יש ודאי קשר לעניין, כמו גם אולי חוסר הבשלות של חלק מהשרים. אבל הסיבה המרכזית נעוצה בהיגיון הפנימי האקלקטי שלה שהולך ומתגלה כבעיה ניהולית קשה, ודאי במציאות הנוכחית שבה נאלצת הממשלה הזו להתמודד עם בעיות מורכבות כמו משבר הקורונה.
מלכתחילה הוקמה הממשלה על בסיס מפגש אד-הוק בין גורמי כוח פוליטיים שחלקו מכנה משותף צר אחד והוא המאמץ לסלק את נתניהו. למעשה, מלאכת הרכבת הממשלה דמתה במובן הזה לדימוי של פרח בעל מגוון עלי כותרת בצבעים שונים שמתאספים סביב לנקודת כובד אחת ויחידה המשותפת לכולם, אך אינה יכולה להסתיר את המובחנות הרעיונית וגם את שונות האינטרסים בין רכיביה. לעניין הזה נודעת גם משמעות ניהולית, מאחר שבהִנתן רכיבי השונות והגיוון בין חלקי הקואליציה הדרך היחידה להבטיח תפקוד סביר היא לא רק לצמצם את סדר היום הממשלתי למכנה משותף דליל מאוד שמאפשר הסכמות רחבות, אלא גם להבטיח מינימום חיכוכים בין שרי הממשלה.
בתרגום המכובס של השיח הפוליטי הוצמדו לעניין הזה מגוון ביטוים כמו "שותפות", "אמון", "יחסים טובים", "אווירה טובה" וכדומה. המשמעות התפקודית של העניין הזה היא שמירה על היגיון של ניהול אוטונומי של משרדי הממשלה השונים הפועלים כל אחד כמעין חצר ביזנטית נפרדת כדי למנוע את קווי המגע והחיכוך עם משרדים אחרים, מה שמבליט את חסרונה של קוהרנטיות אסטרטגית בתחומים מרכזיים הנוגעים לסדר היום הלאומי.
דוגמאות לכך לא חסר. כך, למשל, משרד החינוך מכתיר את עצמו ככזה שרוצה לעסוק אך ורק בענייני הוראה ומטרפד את מבצע החיסונים בבתי הספר בטענה כי "חיסונים זה לא חינוך". זאת על אף שמדינת ישראל נמצאת במציאות של מגפה ותחלואה עצומה שהופכת את הצורך בהירתמות כלל המערכות והמשרדים לבלימת הקורונה לקריטית מתמיד. דוגמה נוספת היא כידוע אי-השתתפותו של שר האוצר בדיוני קבינט הקורונה, כי היא לכאורה אינה עניין כלכלי; גם שר החוץ תקוע בענייני משרדו ועל כן ממעט להשתתף בדיוני קבינט הקורונה ומסתפק בגזירת סרטים בנציגויות ישראל במזרח התיכון ובניהול קונפליקט מדיני חסר תקדים מול פולין.
אגב, העימות עם פולין הוא מרתק במיוחד ומדגים היטב את ההיגיון הבעייתי של ניהול אוטונומי. מדובר כנראה בנושא שלשר החוץ שלנו יש בו עניין אישי, וברמה העקרונית ניתן בהחלט לומר יש צדק אולטימטיבי בעמדתו העקרונית כלפי ממשלת פולין וניסיונה לשכתב באגרסיביות את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה על חשבון זיכרון השואה היהודי. אבל צריך לומר שאין מדובר במדיניות פולנית חדשה. הממשלה הקודמת ואפילו קודמתה כבר התמודדו עם העניין בסוג של דואליות במסגרתה ניסתה ישראל לעמוד על עמדתה העקרונית בנושא שימור זיכרון האמת של ההיסטוריה לחרב לחלוטין את יחסיה עם פולין (חלק מציר "מדינות וישגרד" של מרכז אירופה). הפעם ישראל של לפיד החליטה על מלחמת חורמה נגד פולין. זה לגיטימי, אבל לא רק שהוא אינו משדר קוהרנטיות ביחס להצהרות הלא-מדויקות של שר החוץ לפני חודש בנושא האנטישמיות, אלא חשוב מכך – הדבר נעשה מבלי שתהיה לישראל איזו תפיסה או אסטרטגיה כוללת של יחסי חוץ שלה. כך יכול השר להתנהל בסוג של תזזיתיות שאמנם משרתת אולי את שר החוץ אבל כלל לא ברור אם היא משרתת את ישראל.
גם העיסוק של המשרד לביטחון פנים בנושא הטיפול בפשיעה הערבית נעשה על בסיס תפיסה אוטונומית, המתעלמת לחלוטין מסיבות העומק להתפרצות הפשיעה הערבית. מכאן שהפתרונות שניתנים מוגבלים אך ורק לכלים המשטרתיים הקלאסיים של גיוס שוטרים, פתיחת תחנות ועריכת מבצעי אכיפה במגזר הערבי, זאת מבלי להביא בחשבון את הצורך במכלול נוסף של פעילויות שנמצאות בחצרם של משרדים אחרים כמו החינוך, הרווחה וכמובן האוצר.
התופעה הזו של סגנון ניהול אוטונומי שבמסגרתו פועלים שרי הממשלה כיחידות עצמאיות למחצה נטולות חיבורים והקשרים רחבים יותר של אסטרטגיה כוללת היא אולי המאפיין הבולט של הממשלה הנוכחית, והסיבה לכך די ברורה. אסטרטגיה כוללת מחייבת מפגש, דיאלוג של מהות וחיבורים של תוכן. במאפיינים הנוכחיים של הממשלה הדבר כמובן בלתי אפשרי מאחר שקיום הממשלה מבוסס על התפיסה של מזעור קונפליקטים. הדבר נעשה באמצעות הקמת גדרות בין העושים במלאכה כדי להבטיח את אותה "רוח טובה" בין שרי הממשלה והשותפים הקואליציוניים.
הטרגדיה הגדולה בהקשר הזה היא שהבעיות העיקריות עימן מתמודדת מדינת ישראל אינן בעיות של משנה אחד ואינן בעיות חד-ממדיות. ההפך הוא הנכון, ומגפת הקורונה היא דוגמה אולטימטיבית לעניין זה בהיותה משבר רב-ממדי שכמעט אין תחום עשייה במדינת ישראל שאינו קשור למגפה ולהשלכותיה. מדובר בבעיות מורכבות ובעיקר בעיות משולבות המחייבות חיבורים ושילובים ולא אוטונומיות ניהוליות מהסוג המאפיין את הממשלה הנוכחית. האוטונומיה היא אולי פתרון פוליטי מעולה להנדסת החיכוכים המבניים של הממשלה, אבל ספק אם היא פתרון משביע רצון לממשלה שצריכה, בעת הזו בייחוד, להבריק בתפקודה.
