בעוד שבועיים ישובו תלמידי ישראל לספסל הלימודים, אינשאללה. למרבה הצער, הם שוב לא ילמדו את הסיפור השלם של היסטוריית התחייה. חלק מרכזי בפסיפס הישראלי ימשיך להיות חסר. לא רק הם, אגב, ימשיכו לראות תמונה חלקית. החברה הישראלית כולה החמיצה מראשית דרכה הזדמנות להכיר עמדה נפשית וזהותית הטומנת בחובה יכולות ריפוי חברתיות מרשימות: מסורתיות.
מי שמתעקשים למסגר את המסורתיות רק על הרצף בין שמירת מצוות לאי שמירת מצוות לא יבינו במה מדובר. אבל מי שחיים אותה וחווים אותה על בשרם ועל נשמתם יום־יום יתקשו להבין מה השאלה – וזו בעייתם העיקרית: קשה להסביר לדג שחי כל חייו באקווריום מה הם החיים בים הגדול. הוא לא מבין איך אחרים רואים באקווריום כלוב, כאשר בשבילו זה הבית.
לפני כמה ימים פגשתי אדם מכובד השייך לציבור הדתי־לאומי. הוא רצה להבין מהי מסורתיות וללמוד עליה. כל עוד דיברו על כך נשים גלויות ראש או גברים בכיפת סאטן, הכול זרם. אבל ברגע שאני, המתנחלת הדוסית מעלי, פתחתי את הפה, הדברים החלו להסתבך. האיש לקח טוש, ניגש ללוח לבן, ושרטט קו: מימין החרדים, משמאל החילונים. באמצע, דתיי המיינסטרים והדתיים הליברלים, ועוד כמה חלוקות דתומטריות. "בשבילי, המסורתיים הם באמצע. אבל איפה את על הסרגל הזה", הוא הקשה עליי.
אם אתה מדבר על פרקטיקה דתית, עניתי לו, אני נמצאת בין הדתי לחרד"לי. אבל אם אתה שואל מי אני, מהי זהותי האמיתית, העמוקה, זאת שאני מתעוררת איתה בבוקר ואיתה אני חולמת ופועלת ביום, אז אני לא שם בכלל. אני ועוד 40 אחוזים מהאוכלוסיה היהודית בישראל נמצאים מחוץ לסולם המצוות הזה.
אבל לך תסביר את המורכבות הזו למי שעבר מכור היתוך נוקשה לחברה מגזרית ושבטית. אל תסגרוני בשום כלוב, כתב הרב קוק, לא נפשי ולא רוחני. ואני מעזה להוסיף: גם לא זהותי. כי המסורתיות היא לא שבט, היא המלט המחבר את השבטים, שמאפשר לבניין הלאומי להחזיק ולהישאר איתן. במובן הזה, המסורתיות היא היא הממלכתיות.
הרי הסיפור הלאומי הישראלי התחיל במשפחה. משפחת אברהם, יצחק וישראל, אשר הפכו לעם. בבסיסו זהו סיפור של משפחתיות. ובכן, זהו גם בסיס המסורתיות. משפחה שהיא אומה. אבל לצערי הרב, כותבי הסיפור הציוני בחרו להתעלם – חלקם בגלל בורות, חלקם בשל זלזול – מהתרומה האדירה של המשפחות המסורתיות להקמת המדינה. תלמידי ישראל לא זוכים להכיר שמות כמו הרב ד"ר אליהו ביבאס, שבישר את הקמת המדינה הרבה לפני הציונות החילונית; אברהם אלמליח, עיתונאי, סופר, משורר, בלשן, פעיל ציבור, מייסד "החרות" – אחד העיתונים הראשונים שראו אור בארץ ישראל; או יוסף אליהו שלוש, שהקים במו ידיו וכספו את בתי תל־אביב הראשונים.
הסיפור שלהם לא סופר בתקופת כור ההיתוך משום שהוא לא תאם את הגישה הרווחת שלפיה בניית המדינה היא בראש ובראשונה ניתוק מהעבר, ובמקרים רבים ניתוק מהמשפחות שנותרו בגולה. המשפחות המסורתיות הציעו גישה שונה לחלוטין: רובן עלו כמשפחות ולא כיחידים, ובשבילן החלום הציוני היה המשך ישיר של הציווי "לֶך לְךָ" לאברהם אבינו. אז מדוע היום, כאשר הגישה הזו הייתה אמורה לקרוץ לציבורים רבים, עדיין לא מעלים אותה על נס? למה המקף המחבר של הציונות הדתית הוא קודש, אבל המסורתיות לא?
אפשר להמשיך להתעלם מהשאלה הזו במסווה של "כולנו ישראלים". אפשר לצמצם את הזהות המסורתית לפולקלור או לחלופין ל"דתי לדעתי". אבל מי שעושה זאת עובר ליד תיבת אוצר. אילו רק היו פותחים אותה לכלל ומאפשרים ללמוד את האוצר, להבין את ה"גם וגם" שהוא מאפשר, ייתכן שאינספור מאבקים וקרעים היו נחסכים.
הורינו וסבינו הצליחו לשמור על זהותם היהודית והלאומית במשך דורות. האם כל זה אירע במקרה? במקרה יוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח לא ניתקו את עצמם מהמסורת? לגמרי במקרה כולם הרגישו רצויים סביב השולחן הערוך המסורתי? במקרה האידאולוגיות לא קרעו משפחות לגזרים, כמו שקרה לתנועה הקיבוצית? איך זה שנפשם המתה לציון דור אחרי דור? זו הייתה מלאכת מחשבת של הנהגה רוחנית קהילתית ומשפחתית שאפשרה את זה. הגיעה העת ללמוד עליה, להוקיר אותה, ובעיקר להכיר אותה.
