שר הביטחון בני גנץ סופג בימים האחרונים ביקורת נוקבת מצד כמה פוליטיקאים ואנשי תקשורת, בגלל התנגדותו להנמכת גיל הפטור מגיוס לצעירים חרדים מ־24 ל־21. הגיל הזה, שבו צעיר חרדי שלא התגייס לצבא רשאי להצטרף לשוק העבודה אף שלא שירת בצה"ל או בשירות הלאומי, היה אמור לרדת לפי חוק הגיוס החדש, אך הדבר לא קרה עקב הווטו המפתיע של גנץ. הנמכת הגיל עוגנה בקווי היסוד של הממשלה, אבל הוא מסרב לאפשר את השינוי וסופג את המתקפות.
מצדדי ההורדה טוענים שהמאמצים להביא את החרדים לבקו"ם הם בגדר כישלון ידוע מראש. לכן, במקום לפעול לשילובם בצה"ל עדיף לדלג שלב ולקדם את הצטרפותם היישר לשוק העבודה. לטענתם, במקום להמשיך להתעקש על הבלתי אפשרי, יש לפעול היכן שאפשר ולשלב את הגברים החרדים בשוק התעסוקה, מהלך שהחל בראשית המילניום אולם בשלב מסוים נבלם.
הגישה הזו צברה בשנים האחרונות עוד ועוד תומכים, בהם ראש הממשלה נפתלי בנט ושר האוצר אביגדור ליברמן, הסבורים שהמהלך נחוץ למשק, אף שאולי יפחית עוד יותר את מספר החרדים המתגייסים, הנמוך ממילא. אולם נראה שתומכי הגישה הזו מחפשים את המטבע מתחת לפנס, משום שספק רב אם הורדת גיל ההצטרפות לשוק העבודה בקרב גברים חרדים אכן תייצר את התועלת שהם מבקשים להשיג.
מדוע בכלל חשוב כל כך להעלות את שיעור ההשתתפות של גברים חרדים בכוח העבודה? מדוע היה אכפת לנו אילו כל הגברים החרדים היו נותרים בכולל עד גיל הפנסיה? למה הכנסותיהם הנמוכות הן בעיה של המדינה ולא בעייתו האישית של כל אחד מהם? התשובה נעוצה במילת הקסם "תוצר". כדי להחזיק את רמת החיים של אזרחי ישראל צריך לייצר מקורות כלכליים שיאפשרו אותה. אברך בכולל אולי מרבה זכויות לעם ישראל בשמיים, אך למרבה הצער אינו מייצר תוצר כלכלי שמאפשר לשמור על רמת החיים במדינה. ככל שחלקם של החרדים באוכלוסייה עולה, רמת התוצר שהם תורמים למשק כמגזר נעשית קריטית לעתיד המדינה.
מכאן ברור שהגדלת שיעור העובדים אינה פותרת את הבעיה: אם כפי שקורה לרוב השכירים נטולי המקצוע, האברך שיוצא לעבוד הופך לעובד בשכר נמוך – מסדר מדפים במרכול, נהג או מחסנאי – המשק לא מרוויח מכך כמעט מאומה. תוספת התוצר בעקבות היציאה לעבודה זעומה ולא מצדיקה בשום אופן את המחיר החברתי של הורדת גיל הפטור.
כדי שהיציאה לעבודה תלווה בתרומה ממשית לתוצר נדרשת הכשרה מקצועית מתקדמת, והכשרה כזו אינה אפשרית למי שלא למד לימודי ליבה. ללא מהפך של ממש בתחום הזה בחברה החרדית, הנמכת גיל הפטור לא תעלה ולא תוריד. חסרי רקע בשפות ובספרות, במתמטיקה ובמדעים, במורשת ובחברה לא יסייעו מאוד לתוצר גם אם גיל הפטור יעמוד על 21, ואילו מי שקיבל רקע כזה יתמודד גם עם גיל הפטור הקיים העומד על 24. אך בעוד הטמעת לימודי ליבה היא אתגר מורכב וסיזיפי שיפגין תוצאות רק בעוד שנים ארוכות, הנמכת גיל הפטור היא מהלך קל כנוצה ועל כן זוכה לתמיכה רבה כל כך.
אוניברסיטה יקרה
ברכות מזל טוב מגיעות לפרופ' אוריאל רייכמן, עד יום שלישי השבוע נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, ומאז נשיאה המייסד של אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. קריאת האוניברסיטה על שם האב המייסד שלה מבהירה היטב שחזונו הוא גם חזונה: הקמת אוניברסיטה פרטית בסגנון אוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב, החברות ב"ליגת הקיסוס". זה היה חלומו של רייכמן מיום שהקים את המרכז הבינתחומי בשנת 1994, וזה חזונו המוצהר של המרכז שהפך השבוע באופן רשמי לאוניברסיטה. רייכמן הצליח לרתום לרעיון אקדמאים מובילים וגם לא מעט פוליטיקאים ומקבלי החלטות, שהוקסמו מהרעיון ונתנו לו את תמיכתם. כך קרה שהמרכז קיבל הכרה כאוניברסיטה, אף שמספר חוגי הלימוד בו מצומצם עדיין ואינו כולל את תחומי המדעים המדויקים (מלבד מחשבים), גולת הכותרת של המחקר האקדמי בעולם.
דומה שהאפשרות שתקום פה בארצנו הקטנטונת גרסה מקומית של הרווארד, פרינסטון או ייל מרגשת את קברניטי ההשכלה הגבוהה עד כדי כך שאיש מהם לא עצר לתהות על משמעויותיו הרחבות של הצעד. מי שעשה את הצעדים הקריטיים לקראת ההכרה במרכז הבינתחומי כאוניברסיטה היה שר החינוך לשעבר וראש הממשלה היום, נפתלי בנט, והמורשת נותרה גם לאחר צאתו מהמשרד. אך נראה שאיש לא שאל מה תעשה האוניברסיטה החדשה לאקדמיה הישראלית ולתקציבי המחקר. כיצד היא תשפיע על פערי המעמדות שקיימים כבר היום בין הלומדים באוניברסיטאות לתלמידי המכללות? ומה יקרה לתלמידים שימשכנו את עתידם תמורת הזכות ללמוד במוסד היוקרתי?
האקדמיה האמריקנית היא הטובה בעולם, אך היא סובלת מחוליים קשים מאוד. היא מנציחה פערים, פוגעת בבוגרים (שמשלמים את הלוואות הלימודים במשך עשרות שנים) ומשרתת את אליטת בעלי ההון. האם המל"ג מעוניינת להעתיק לישראל גם את חוליי המערכת האמריקנית? האם נעשתה עבודת מטה מסודרת כדי לוודא שההכרה באוניברסיטת רייכמן לא תפגע בחברה הישראלית ובאקדמיה הישראלית? למרבה הצער התשובה על כך שלילית.
פקודת בריאות העם
חתימת שר הבריאות ניצן הורוביץ על הצו לחיסוני קורונה במערכת הבריאות בשעות הלימודים, למרות התנגדות שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, היא צעד מוצדק ביותר. הצלחת תוכנית החיסונים הישראלית, שמיגרה בעשורים האחרונים סדרת מחלות ילדים נוראות, לא הייתה יכולה להתרחש אלמלא שיתוף הפעולה בין מערכת הבריאות למערכת החינוך. כך נעלמו מחיינו כמעט לחלוטין הפוליו, החצבת, השעלת ועוד מחלות, חלקן קטלניות ממש וחלקן גורמות לנזק בלתי הפיך. גם לאחר שמוסד אחות בית הספר, שהמבוגרים בינינו זוכרים לטובה, שינה לחלוטין את פניו, ההישג הבריאותי נותר יציב. לכן אין סיבה לנסות ולהמציא את הגלגל. המקום הטבעי לחיסון אוכלוסייה בגיל בית הספר הוא בין כותלי מערכת החינוך.
אך חתימת הצו והרחבת מבצע החיסונים לבתי הספר לא יספיקו. כדי לבלום את הגל הרביעי של המגפה נדרש מבצע חיסונים תקיף הרבה יותר, שיכלול את רוב האוכלוסייה הבלתי מחוסנת. לצד האצת מתן מנת החיסון השלישית, נדרשת הרחבה של הכיסוי החיסוני נגד הקורונה גם לאוכלוסיות שעד כה נמנעו מלהתחסן, והסברה לא תספיק לשם כך.
אבל אף שהחוק הישראלי מעניק למערכת הבריאות את הכלים הנדרשים להתמודדות עם סרבנות חיסונים, לא נעשה בו שימוש. "פקודת בריאות העם" המנדטורית ישנה מאוד אומנם, אך רלוונטית לחיינו היום. אף שנחקקה בידי שלטונות המנדט הבריטי, תוקפה לא נפגם. היא זו שמאפשרת כיום לבודד בכפייה נדבקים בקורונה ומי שבאו עמם במגע. סעיף 19 לפקודה, שגם הוא מעולם לא בוטל, מאפשר לחייב "הרכבת נסיוב מגן", כלומר מתן חיסון, בכל מקום שפורצת בו מגפה. נכון שהעונש בצידו של סירוב להתחסן אינו גבוה במיוחד, קנס בגובה חמש לירות או מאסר חודש ימים, אולם עצם קביעת החיסון כחובה חוקית היא מהלך בעל משמעות. יש אומנם מטורפי התנגדות לחיסונים שענישה לא תשפיע עליהם, אך מרבית האזרחים לא רוצים להיות עבריינים. בקביעת חובה לקבל חיסון, כולל מנה שלישית למבוגרים, ובהבהרה לסרבנים שהם צפויים לעונשים הקבועים בחוק, נגדיל את שיעור המתחסנים ונסייע במיגור הגל הרביעי. הסמכות קיימת בידי שר הבריאות ואנשי משרדו – ובמקרה החירום הזה ודאי יפה שעה אחת קודם.
