בקיבוץ עין חרוד מאוחד נמצאים שני מוסדות תרבות חשובים בתולדות חידוש ההתיישבות בארץ: המשכן לאומנות ובית שטורמן.
על הקמת המשכן לאומנות כתבה אביבה וינטר בעיתון זה על כך שהיא "הייתה מכוונת ליצירת זיקה מתמשכת לעבר היהודי… כדי להקנות לנוער משהו מן החיים היהודיים המיוחדים בגולה". והנה לפני חודשים ספורים הוצג במוזיאון סרטון של שריפת שם ה' על ידי אמן מטעם עצמו.
בבית שטורמן מוצגת בימים אלה תערוכת "עדות מחאה" שבה מופיע דגל ישראל צבוע בגוון אדום. מאליה עולה השאלה האם תערוכה שכזו הולמת את המקום "הנקרא על שם חיים שטורמן – איש השומר, חבר ההגנה ודמות מופת לגבורה ולאהבת הארץ שנפל בשנת 1938"?
התמיהה מתגברת לנוכח המראות הביזאריים שנראו במחאות בלפור ומופיעים גם בתערוכה. כמו גם אל מול האוניברסליות המתבטאת בתצלומים מהפגנות הלהט"בים וממחאות מהגרי העבודה שהסתננו למדינה, שמכונים על ידי אנשי המוזיאון "פליטים".
עד כמה רחוקה תערוכה זו מרוח בית שטורמן ומההיסטוריה שהוא נושא בתוכו, ניתן להבין ממאמרו של חיים גורי, "הפשיטה והירח", שפורסם למחרת הפשיטה על האי גרין שנערכה ביולי 1969: "כאשר נכתבים הדברים האלה קרבים השלושה אל הירח… נמשכת האש בתעלת סואץ… עוצרת האנושות את נשימתה… מתפרסמים שמות נופלי פשיטת הגבורה על מצודת האויב בים־סוף, שמות כפירי האריות ההרוגים מעין־חרוד ומגבת ומחולתא ומחניתה…".
גורי היטיב לתאר את הניגודיות בין העולם כולו, הנושא עיניו לנחיתה הראשונה על הירח, לבין מדינת ישראל בכותבו כך: "בעוד חוגגת האנושות את חג האחווה המופלא של כל באי עולם, למעלה, ניצבים אנו הישראלים מול אימותיה של השנאה. מול תמצית המארה, למטה".
האם אוצרי התערוכה התכוונו להביט "למעלה"? ספק אם הם יאמרו זאת. ספק גדול יותר הוא אם מבקרי התערוכה יוכלו להעריך מבין התמונות המופיעות בה את משמעות ההקרבה של משפחת שטורמן, שאותה תיאר גורי באופן מרטיט לב: "בוכים רבים בקרבנו… עם משפחת שטורמן, לנוכח השלושה – חיים, משה וחיים – ז"ל. חיים שטורמן, איש 'השומר', נופל במאורעות תרצ"ו – הסבא. משה שטורמן, איש הפלמ"ח, נופל מלחמת השחרור – הבן. חיים שטורמן, נופל בקרב הפשיטה על המבצר המצרי בליל אמש – הנכד. שלושה מעין־חרוד".
חיים שטורמן, הסבא, לא היה הקורבן הראשון "במערכה על קיומנו על הארץ", כלשון הכתבה ב"מעריב" על תולדותיה של משפחה זו. גיסו צבי בקר חבר ארגון "השומר" נפל על משמרתו ב־1916. חיים שטורמן, הנכד, לא היה אחרון הנופלים במשפחה זו. שנה לאחר נפילתו, נפל אמיר ברין בן דודתו, תמה אחות אביו, בתעלת סואץ.
שינוי הייעוד של שני המוסדות שצוינו לעיל, המתרחש לנגד עינינו, פוגע גם במורשת האכסניה שבה הם שוכנים, קיבוץ עין חרוד. בספר "תולדות עין חרוד", בפרק "נעשה ונשמע", מתוארת העלייה על הקרקע של הקיבוץ, אשר נעשתה ללא החלטת הקונגרס הציוני, כך: "בי"ח אלול תרפ"א… הגענו לפתח המערה ממנה מזנק המעיין עין־חרוד… וליקקנום בשמחה, כאבותינו המלקקים, שהלכו אחרי גדעון לתשועת ישראל".
אליעזר ליבנה, מהוגי הדעות של תנועת העבודה, כתב בעניין פרשת עליית עין חרוד על הקרקע את הדברים הבאים: "שני דחפים פועלים בתנועה הציונית לשיתוקה של החלוציות: בעל־בתיות… ושמאלנות מתכחשת ומכרסמת מבפנים. באותם ימים נעדרה השמאלנות מבית. אראלים גברו על המצוקים".
האם הרוגי המלכות לבית שטורמן יוכלו להושיע גם הפעם את הציונות מהשמאלנות המתכחשת והמכרסמת? ימים יגידו.
