למרות השנים שעברו ולמרות שזה לא נכון, אמא שלי עדיין מאשימה את אחותי הגדולה והחילונית בחזרה שלי בשאלה. "הכל בגלל שנסעת לבקר אותה בקנדה" היא מסבירה לי, "ראית כי טוב, היה לך יותר קל פתאום, וזהו, זרקת את כל מה שלימדנו אותך ונהיית לא דתית", היא מנמקת.
כשהאחיין הגדול שלי הדתלש לפני כמה שנים, אחותי השנייה, הדתית, לא הצליחה להבין מדוע. "הרי אנחנו הכי מודרניים, הכי לייט, הכי פתוחים וליברלים. כל כך לא קשה להיות דתי בסגנון שלנו", הבעת פניה מתוסכלת ואני מקשיבה וחושבת- היא צודקת, באמת לא קשה.
מאות פעמים במהלך שבע השנים האחרונות שמעתי מכל סוגי הדוסים על הספקטרום בדיוק את אותה האשמה בווריאציות שונות: "יאללה, תגידי ת'אמת. את עזבת כי התעצלת, כי היה לך קשה מדי לשמור שבת עם ילדים קטנים", "מה כל כך קשה לכם שבת אחת בלי הסמארטפון שלכם?", "מה הסיפור לא לאכול חמץ שבוע אחד בשנה?", "למה דחוף לכם לנסוע בשבת, מה הבעיה להתאפק ולטייל בקרבת הבית?"
תראו, אין מחלוקת שלהיות אדם דתי זה לא דבר קל. עול מצוות הוא באמת עול אמיתי ומכאן שמו. מכירה אותו. גם אני נשאתי אותו על כתפיי במשך לא מעט שנים, אבל לא עזבתי סתם כי היה קשה. והאמת שיש לי מעט מאוד סבלנות לטענה הזאת במסגרתה אנחנו חלשי האופי ואתם "צאן מרעיתו". חלאס עם זה, לא היה לי קשה לשמור שבת, כשרות וטהרה, לדחוק סכו"ם שסרח לאדנית עם חול, לקום למים אחרויינים וליטול לפני מאכל שטיבולו במשקה. לא קשה. הפרקטיקות הפכו להרגלים, קיימתי אותן שנים רבות והיה סבבה סך הכל.
קושי הוא תחושה סובייקטיבית, והיכולת לשאת אותו היא פונקציה ישירה של חוזק האמונה, הרצון והדבקות במטרה שלשמה התכנסנו. כל עוד האמנתי בכל הקונסטרוקציה הגדולה מסביב לדבר הזה שנקרא דת זה היה שווה את זה. אנשים נושאים את עול המצוות כי הם שואבים לחייהם ערך מוסף רוחני מכל זה. אני לא. כשהפסקתי להאמין במטרה, הפרקטיקות של ההלכה הפכו חסרות משמעות עבורי, טרחניות אפילו, ויותר מ"קשה" זה פשוט הפך מיותר. איך אמרה נועה קולר ("חזרות")? הייתי רוצה, אבל אין לי אינטרס.
אתם אומרים "היה לך קשה" ובתכלס מספרים לי שהחוויה הדתית שלכם היא התגברות הרואית על קושי. ואני שואלת, למה? איפה כתוב שזה צריך להיות קשה? למה לא לחיות את החיים בשמחה ובקלות? ובכלל, אם אתם רוצים לשכנע אותי שטוב אצלכם, אל תספרו לי שקשה, תספרו לי מה טוב. בואו, אלף בית של תורת השכנוע.
כשאומרים לי "היה לך קשה" זה כי לא קיימת אפשרות שבה "השיטה" לא נכונה למישהו. דת הרי זה לא חוג, זה גם לא לייף סטייל, מדובר בדבר אלוקים, ואם זה לא עובד למישהו, הרי שהבעיה טמונה בו. הוא זה שעושה משהו לא טוב, את עצמו הוא צריך לתקן. השיטה היא אלוקית וחייבת להתאים לכולם ואם עזבת בהכרח שלא עמדת בקושי.
אני לא מסכימה עם זה, אבל יכולה להבין. אני גם לא נעלבת אגב, זה פשוט טיעון שמביא כל שיח בין דתיים ודתלשים לדד אנד. זה הלופ האינסופי שממנו לא ניתן להמשיך. אתם טוענים שיש ואנחנו טוענים שאין. בעיניי, חוסר היכולת לראות פגם כלשהו בדרך החיים הזו מונעת קרבה ומשמרת את הפילוג. וזה, הדבר היחיד שבאמת קשה לי.
