אמא של אביתר בנאי הקליטה את עצמה בפתיחת האלבום החדש שלו, אומרת עם הקול החכם שלה והטעמה כזו שיש רק לנשים שעברו משהו בסיבוב הזה, "כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי, כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד, כשאני באמת מקבלת את זה. החיים מתחילים לנגן".
אף אחד מהתסריטים שלי על כל מה שאמור היה להיות לי לא התממש, אבל באופן מוזר דווקא עכשיו, החיים שלי מתחילים לנגן.
הנה תקציר העלילה, אני בת ארבעים ואחת, נושקת לשתיים. התגרשתי (פעמיים, אבל מי סופרת?) והחלמתי מסרטן. סולידי סך הכל. איפשהו אחרי שהחלמתי רציתי ילד. מאוד רציתי, וזה לא היה קל בכלל. להחזיר את הגוף שלי ואותי למסעות בין בתי חולים ובדיקות, סטטיסטיקות כמעט בלתי אפשריות, חודשים של הורמונים שהחזירו אותי למצוקות של ימים אפלים ולא מעט חוסר הצלחות. הבנתי שיש אנשים שמורידים לילד שלהם את הירח, ואני צריכה להגיע לירח כדי להביא ילד.
והחלטתי להיפרד. לא ממישהו (את זה כבר מיציתי בפרקים הקודמים) אלא ממשהו. אז לקחתי את מזרק ההורמונים, הנחתי אותו על השולחן בחזרה, והחלטתי. לא טרויה, לא מלחמת בני האור בבני החושך, לא מסע בין כוכבים, אני עייפה. החלטתי לנטוש את המאבק, להיפרד מכל מה שיש בו אלמנט של מלחמה. יש עוד כמה דרכים, אני יודעת, כמו אימוץ ואומנה, אבל נכון לעכשיו הרמתי דגל לבן של הפוגה.
ככה מצאתי את עצמי בלי נסיכים, בלי סוסים, בלי לערסל ילדים לעת ערב במרפסת הקרירה. צועדת אל תוך הפרק החדש בחיים שלי. לא נאחזת באף פנטזיה שאגרתי במשך שנים במגירה. וזה לא שנפרדתי מהכאב, מתחושת הפספוס או הצביטה, רק נפרדתי מהדחף להילחם עד שנגמר לי הכוח, להילחם עד התשה.
הנחתי בצד את כל התסריטים של המחזה על "כך החיים שלי הולכים להראות", הבנתי שההצעות שלי לשיפור לא התקבלו בשלב הזה. אני חיה את החיים שלי כמו שהם עכשיו בלי יומרות לנחש את העתיד הבלתי נראה. לא וויתרתי על החלומות, רק לא כופה אותם בכוח על הנסיבות. ויש בזה משהו משחרר. איזה מרחב כזה שאין בו הגדרות. טעם של חופש בלתי מוכר אחרי שנים של מלחמות. איזה רגיעה ששמורה למי שעצרה את המסע במדבר, ונחה בצד הדרך, סתם, בלי תוכניות.
זה שיר פרידה, וגם התחלה על איך לחיות עם פחות התנגדויות. אני לומדת משהו על היכולת להרפות, לא להעמיס את העגלה עם משקל עודף של ציפיות. במקביל נכנסת תנועה חדשה בה יש חופש מתבניות, מ"מה צריך" ו"איך צריך", שמחה שאינה תלויה במה אמור או לא אמור להיות. ועכשיו כל מה שנותר לי הוא להקשיב ולראות, כי המסך עלה, והחיים שלי באמת, מתחילים לנגן.
