תילי-תילים של טענות טרופות הושמעו מעל כל במה ציבורית ביממה האחרונה סביב הנושא החשוב ביותר שעל סדר היום: ראש הממשלה נפתלי בנט התבלבל בשמו של לוחם שנפצע אנוש בפעילות מבצעית במהלך שיחה עם אביו. בטלוויזיה, ברדיו, בחדשות, בפרשנות, בטוויטר, בפייסבוק, בקבוצת הווטסאפ המחזורית שלנו מהתיכון – נראה שכולם רק רוצים לחוות דעה על המעידה הלשונית. וכולם כנראה שוכחים משהו אחד קטן: זה לא משנה.
כן, ההקלטה לא נעימה במיוחד ונשמע שבנט היה יכול לעשות עבודה קצת יותר טובה בתכנון דבריו מראש או להיזהר יותר במהלך השיחה עצמה עם אב כאוב שבנו נאבק על חייו. אבל אז מה? האם ראש ממשלה באמת אמור להימדד ביכולת שלו לנחם ולהרגיע כראוי את אחד מאזרחיו? האם לא ראוי הרבה יותר למדוד אותו, נגיד, לפי היכולת שלו להימנע ממצבים בהם לוחמים נפצעים, או אם הכניסה למצב כזה הייתה נכונה, לפי האופן שבו הוא מגיב?
זו בכלל לא שאלה של תמיכה בבנט ובממשלה או התנגדות לשניהם. להפך: דווקא המתנגדים החריפים ביותר לממשלה ולעומד בראשה יורים לעצמם ברגל כשהם בוחרים להתמקד בטעות רטורית במקום בנסיבות שהובילו אליה. קצת בדומה לשמאל בעידן נתניהו, הם תדלקו את הזעם של עצמם לרמה כה גבוהה בנושא הזה שהטענות שלהם נשמעות הזויות, במקום פשוט להעיר שנתניהו כנראה לא היה עושה טעות כזו ולעבור לתקוף את ראש הממשלה על נושאים רלוונטיים כמו החלטות של ממשל ומדיניות.
אם כבר, בנט אמור לשמוח על מצב בו במקום לדבר יותר על קורונה ועל המצב בעזה באופן כללי יותר, מתנגדיו בחרו לבזבז סדר יום חדשותי שלם על משהו שיישכח עד שבוע הבא.
והערה כללית יותר: יכולות רטוריות של ראש ממשלה הן חשובות, אבל כמו כריזמה או שליטה בשפות, הן בגדר בונוס בלבד. בהינתן הבחירה בין מנהיג בעל כישורים רטוריים גבוהים, שליטה מוחלטת בשפות שונות וכריזמה דרמטית – אך שלא חזק במדיניות – לבין אדם אנטי-כריזמתי שבקושי מצליח לסיים נאום אפילו בעברית אך מצליח להוביל את ממשלתו להישגים כבירים, כל אזרח שפוי היה אמור להעדיף את השני. בנט הוא לא שחקן שייקספיריאני וגם לא שלומיאל, אך הציפייה שיהיה הראשון והטענה שהוא בעצם השני מפספסות לחלוטין את מהות התפקיד שהוא ממלא כרגע.
