"למרות הכול, אהבה", זה הנושא שנבחר לגיליון מוסף 'יומן' של 'מקור ראשון', ושבחרתי לכתוב עבורו על עיירת ילדותי שדרות. בתחילה עלתה בי ביקורת נוסח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', על הפריפריה השכוחה, על קיפוח ועל יחסי מזרחים־אשכנזים. הסדרה, שיצרה כאן הדים רבים, עוררה גם אצלי כעס רב על העוולות שאכן נעשו. גם אצל הוריי היא העלתה זיכרונות לא פשוטים מאותן שנים ראשונות וקשות שלהם בארץ.
אבל אז שאלתי את עצמי: האם הייתי רוצה להיוולד ולגדול במקום אחר, טוב יותר לכאורה? התשובה שהדהדה בי הייתה חד־משמעית: לא. ובכלל, מה חשבתי לעצמי עם כל הביקורת הזו? הרי בכל פעם שאני מגיעה לשדרות הלב מתרחב לי, כמעט מתפוצץ מאהבה וגעגוע. הנה לפניכם כל הסיבות לכך שאין שנייה לעיר הדרומית הקטנה הזו שבה גדלתי:
כי לגדול בשדרות זה לקרוא בצעקות מחוץ לבניין במשך שעה, "הוד־יה" (במלעיל כמובן), לחברה שלך שגרה בקומה השנייה, ולחשוב שזה הכי בסדר בעולם; זה גם לבוא לשבת אצל ההורים אחרי עשור וחצי ושיקראו לי "שי־רית" (במלעיל כמובן) מחוץ לבית, וגם זה יהיה סבבה; כן, לגדול בשדרות זה לקרוא לאנשים החשובים בחייך במלעיל: מ־זל (השכנה), הוד־יה (החברה), ר־עות וכן על זו הדרך. בעלי חושב שזו עילגות, אני מסבירה לו שככה מבטאים קרבה.
כי לגדול בשדרות זה לדעת שלגיטימי לגמרי לקרוא לצומת בעיר בשם "צומת ברכה" – עד עצם היום הזה – על שם מישהי שגרה בבית שנמצא, ובכן, ממש על הצומת; ושמכולת "ששון שרה", בגודל מטר על מטר, תהיה מותג בלתי נפרד מהעיר – והיא כמובן קרויה על שמו של, ובכן, ששון.
כי לגדול בשדרות זה לצאת להליכה ולהקיף את העיר בשעה אחת בלבד; זה לא לדעת את שמות הרחובות, וכשמבקרים מבקשים ממך הכְוונה, לשאול בתגובה "לאיזו משפחה אתה רוצה להגיע?" ואז לענות: "אהה, אז למה לא אמרת?" ולהראות את הדרך בלי בעיה; כי לגדול בשדרות זה לצאת לשתות בעיר (לא הרבה!), ולנהוג הביתה בלי לפחד משוטרים כי זה דקה נסיעה לכל כיוון (אל תנסו את זה בבית).
כי לגדול בשדרות זה ללכת בכל יום שישי לשלושה שכנים לפחות עם לחם ממולא, ריחני וטעים בטירוף (לא תדעו עד שלא תנסו) שיצא הרגע מהתנור של אימא, לראות כמה הם שמחים לקבל את המשלוח, לקבל בתמורה עוגה מהשכנה ולשמוע את אימא שלי ממלמלת: "אני לא מבינה למה היא הייתה צריכה לטרוח"; בשדרות, הרכילות לא מועברת מאדם לאדם במסגרת הספורט היהודי הנפוץ, אלא ממש כדי לעזור כשצריך.
כי לגדול בשדרות זה להעביר שעות עם החבר'ה בוויכוח איזה קוסקוס יותר טעים – של המרוקאים, של התוניסאים או של הטריפוליטאים (מרוקאים, ברור). וכשבית הספר מקיים ערב עדוֹת, ההורים שולחים רק קוסקוס, ג'חנון, כפיתות, מופלטות, ספינג' וחריימה, בלי שום נציג ליוצאי אשכנז. ובליל המימונה עוברים לפחות בין עשרה חברים – בלי שצריך לחפש אותם במיוחד לפני – ובדרך מנסים לשכנע שהמופלטה של אימא שלך הכי טעימה; לגדול בשדרות זה גם להסתכל בחמלה מסוימת על החבר'ה ממרכז הארץ שמגיעים לשדרות לשירות לאומי או לשנת של"ף – הנה סוף־סוף הם מרגישים חום ואהבה ויש אוכל טעים (סליחה על הגזענות, לנו מותר כידוע).
כי לגדול בשדרות זה ללכת לשוק בכל יום ראשון בשביל המציאוֹת ולחזור הביתה מבואסת שלא מצאתי כלום; וזה לשלב באופן טבעי מילים בערבית באוצר המילים שלך, ולהיות מופתעת שמחוץ לקו אשקלון אף אחד לא מבין מה זה "בזעת" (אפשר לחשוב).
כי לגדול בשדרות זה להכיר את המשוגעים של העיר בשמות (שמורים במערכת), ולדעת בדיוק איפה למצוא אותם וממה הם סובלים; זה לדעת לא (!!!) לצאת לדייט בעיר, אם את לא רוצה שכולם ידברו על זה למחרת; וזה לחזור מבית הספר בריצה כשהשכנה נכנסת אחרייך בלי להתבלבל לתוך הבית וצועקת שהעלבת את הבת שלה. אותה שכנה (שושנה, אם אתם מתעקשים) תלך כל שבת אחרי הסעודה עם החמין שנשאר לה להומלס אתיופי שיושב במרכז העיר, ותשב איתו לראות שהוא מסיים הכול.
ולגדול בשדרות זה להתנשא על כל היישובים האחרים בסביבה. ברור ששדרות טובה יותר מנתיבות, מירוחם ומאופקים; אין שאלה בכלל. וזה גם ללכת להופעה של קובי אוז ב'זאפה' בתל־אביב ולהרגיש הכי בבית בעולם.
לגדול בשדרות זה אומר שבמשך עשורים מרכז העיר שלך יהיה כולה סניף של בנק הפועלים ואותה מכולת פצפונת של ששון; זה ללכת לכל מקום בעיר ולהגיד "אני הבת של" וכולם ידעו של מי; זה לנסוע בקו היחיד בעיר – קו 1 כמובן – ב־2.40 שקלים בלבד, ואם חסר לך חלק מהסכום הנהג עדיין לוקח אותך הביתה (כי את הבת של). ולגדול בשדרות בשבילי זה גם לשבת במועצה הדתית בשעות אחר־הצהריים כשאימא שלי מדריכה כלות ואני, ילדה בת עשר, עונה לטלפון: "המועצה הדתית שדרות, במה אוכל לעזור?"
וכן, לגדול בשדרות זה גם לדעת שאם פספסת את האוטובוס של השעה ארבע לירושלים, הפעם הבאה שתוכלי לנסוע זה רק למחרת בשבע בבוקר; וזה לנסוע לתל־אביב עם קו של 'מטרופולין' ולקבל בחילה מכל הסיבובים שהוא עושה עד העיר המיוחלת (לפני עידן הרכבת בעיר).
ולגדול בשדרות זה גם לעלות בלילה לגבעה המשקיפה לעזה, ולצפות על אורות העיר הערבית הגדולה כאילו אנחנו צופות לפחות בקו האופק של סן־פרנסיסקו; זה לרוץ לכל אתר שנפלה בו רקטה, לפני שידענו שהן הורגות, ולחכות לצלמים מהתקשורת; וזה גם לאבד חֲברה בגיל 17 (אלה אבוקסיס ז"ל), אחרי שנפגעה מרסיסי קסאמים שהתפוצצו לידה, וללכת אחר־כך כל יום הביתה דרך בית העלמין כדי לוודא שזה אמיתי.
לעזוב כדי לפרוץ
אז איך אפשר לוותר על עיר שהיא כולה בית ומשפחה וריחות של תבשילים שאומרים אהבה? זכיתי לגדול בחממה אמיתית כמו יישוב, אבל מגוונת פי כמה. אף אחד לא נשאר לבד ואף אחד לא נדחק אל מחוץ להווי העירוני. כולנו היינו שם יחד, לטוב ולרע. וגדלתי על אהבת הארץ ועל ממלכתיות מוחלטת, שאין מאחוריה בדל של היסוס או סימני שאלה. ולא היו קשיים שאי אפשר להתגבר עליהם, וכן היו אהבה ואוכל וחום ועזרה לזולת מקיר לקיר.
ובכל זאת: המסר של ההורים שלי לשבעת ילדיהם היה לסיים את הלימודים ולעזוב את העיר בלי להביט לאחור. להתפתח וללמוד ולהקים משפחה, אבל לא בשדרות. כי בשדרות היה אוטובוס רק פעם ביום (נכון ללפני 12 שנה), ואפשרויות השכלה ותעסוקה מצומצמות להפליא (שלוש מגמות בחירה בתיכון ומכללה אחת מתפתחת ליד העיר). וכדי לפרוץ היית חייב לעזוב את הבית.
את הפערים בין הפריפריה למרכז הרגשתי לראשונה כאשר כף רגלי דרכה בירושלים בדרך לשירות לאומי בעיר. אז שמעתי לראשונה את הביטוי "פרנקית", והבנתי כמה אני זרה לכם. שנה לאחר מכן נכנסתי לשיעור באוניברסיטת בר־אילן, ושמעתי את המרצה הזחוח מסביר לסטודנטים איך קשה לילדים בשדרות שאין להם מחשב בבית. כאילו אנחנו מדינת עולם שלישי. יצאתי מהשיעור המומה ונבוכה, והתקשרתי לספר לאימא שלי על דברים שרואים משם. ובשיעורים אחרים הייתי צריכה להשלים הרבה חומר רקע שלא למדנו באולפנה המקומית או בבית. רק אז הבנתי באילו פערים עצומים חי לו עם אחד במדינה קטנטנה אחת, שעה אחת מתל־אביב.
היום המצב טוב יותר, אבל עדיין רחוק מלהיות אידיאלי. חלק מחבריי בחרו להקים את ביתם בשדרות, ויש גם חברים מהמרכז ומירושלים שעשו את הדרך ההפוכה ממני והשתקעו בעיר הקטנה־גדולה. את שדרות של היום כבר אי אפשר להקיף בשעה הליכה. הגרעין התורני עשה לעיירה הקטנה שלי טוב, והסטודנטים מספיר עשו לה טוב, והרכבת, ומפעלי ההייטק. וגם הקסאמים.
כן, אולי לא נעים להודות, אבל אילו העיר לא הייתה מוכת קסאמים, התקציבים היו ממשיכים להינתן במשורה, וממשלת הימין לא הייתה מזדרזת לשפץ ולבנות ולהקים. ההחלטה למגן את כל הבתים הוסיפה דה־פקטו חדר לכל בית בבניינים הישנים, ועל הדרך הכריחה את העירייה להשקיע כסף בשיפוץ החזית שלהם.
שדרות טסה קדימה בעשור האחרון. רק הנסיבות הקשות הביאו את ראשי ממשלות הימין להשקיע בעוטף עזה ובשדרות בתוכה, ולהצעיד אותה קדימה. הלוואי שלא היינו צריכים את גלילי המוות המעופפים הללו כדי שתשומת הלב הלאומית והתקציבית תופנה אלינו. ועדיין, אי אפשר להשוות את שירותי הבריאות ואת רמת ההוראה והתרבות, הו התרבות, לאלו שזוכה להם ילד שגדל בתל־אביב ובירושלים.
בשנת השבעים למדינת ישראל, חובת ההוכחה מוטלת על הממשלה ושריה: לחבר את הפריפריה למרכז, לתת הזדמנות וקו זינוק שווים לכל ילד בישראל – גם אם הוא מאופקים, מנצרת עילית או מקריית־שמונה. ליצור מקומות עבודה ותשתיות תחבורה ראויות, כדי שילדי הפריפריה לא יצטרכו לחפש את האוטובוס הראשון כדי לברוח ממנה עם קבלת תעודת הבגרות. קל להגיד 'ועדת ביטון' ו'שירים מזרחיים בגלגלצ' ו'ועדת חקירה בעקבות סאלח'. אבל המבחן האמיתי יהיה כשיוסי שרעבי ואורטל וקנין מירוחם יוכלו גם הם לומר בגאווה ומכל הלב "לתפארת מדינת ישראל".
