בתקשורת צהובה, הטפל האישי תמיד יהיה חשוב יותר מהעיקר הציבורי

החופש לטעות

השיח התקשורתי והשיח הציבורי שלנו מצטיינים בתכונת העליהום; מה שפעם היו קורים 'ציד מכשפות', והיום הוא לינצ'טרנט. פרשת הילד שנולד לשרה מרב מיכאלי ובן זוגה ליאור שליין היא דוגמא טובה לעליהום, משני צידי המתרס. תחילה, כשירון אברהם פרסם ב'אולפן שישי' שהשרה יצאה לחופשה פרטית בארה"ב, בניגוד לבקשת ראש הממשלה, הופנו חיצי הרעל כנגד מיכאלי עצמה.

נכון שהיא עצמה קצת אשמה בכך שלא הורתה לאנשי משרדה, או אמרה בעצמה, שיצאה לחופשה מסיבות אישיות שעליהן תמסור הודעה בהמשך. ובכל זאת, כל עוד שמענו רק צד אחד של הסיפור, הצד המדווח את העובדה היבשה שהשרה יצאה לחופשה בחו"ל, ועוד לא שמענו את תגובת השרה, האם אין מקום להמתין כדי לראות אולי יש לנסיעה סיבות מוצדקות? התקשורת, ואיתה הציבור, יענו כמובן שלא. שהרי התגובה עוד עלולה חלילה להצדיק את החופשה, וכך יאבד הסיכוי לצליבת עוד איש ציבור אל עמוד הקלון.

אחרי שהתבררו נסיבות החופשה, יצא הקצף על אברהם עצמו. איך מיהר לדווח בטון מוסרני וצדקני על נסיעת השרה לחופשה, כשעוד לא ידע מהן נסיבות החופשה. אבל גם העליהום הזה שגוי: יציאת שרה לחופשה בחו"ל בזמן מגפה, וכשהציבור מתבקש שלא לנסוע, היא בהחלט ידיעה ראויה. אשמת העליהום המוגזם מוטלת לא על אברהם, אלא על כל מי שהפך את הידיעה למסע צלב מתלהם, ובכלל זה העורכים והפאנליסטים של 'אולפן שישי' עצמו.

אבל מיכאלי לא יצאה נקייה גם מהשלב הזה. עכשיו יצא עליה הקצף בגלל שהסכימה ללדת ילד, למרות שאמרה בעבר שאין לה עניין בכך, ואפילו טענה שעדיף לגדל ילדים על-ידי הרשויות ולא בהכרח על-ידי הוריהם; שלא לדבר על כך שהלידה התקיימה בהליך של פונדקאות, הליך שמיכאלי חזרה והביעה בעבר את התנגדותה החריפה כלפיו.

ואני חשבתי שיש דווקא משהו מאוד יפה ואמיתי, ואפילו חינוכי, בחוסר העקביות של מיכאלי: ראשית, יש משהו מרגש בכך שאדם אומר שהוא לא מאמין בדבר מסוים, אבל הוא עושה זאת למען אהובו/אהובתו. בדיוק כמו שאנשים חילונים הנשואים לדתיים מוכנים לקבל למענם כללי שבת וכשרות, ובני הזוג הדתיים מוכנים לקבל שבן הזוג החילוני יוכל לראות טלוויזיה או לנצל את הרכב המשפחתי לנסיעה בשבת. שנית, העובדה שכדי לממש את רצונה לשמח את אהובה נאלצה מיכאלי לסגת מעמדה עקרונית שלה רק אומרת עד כמה עלינו להיזהר בהשמעת עמדות נחרצות ודוגמטיות מדי.

פונדקאות, למשל, היא סוגייה סבוכה מכדי לקבוע בה מסמרות נחרצות. מצד אחד, עומדים אנשים שזה אולי הסיכוי היחיד שלהם לילד, ומצד שני אנשים אחרים שהפונדקאות היא הזדמנות בשבילם להיחלץ ממצוקה כלכלית. האם 'העיסקה' העושה טוב לשני הצדדים היא 'ניצול מצוקה'? יתכן, אבל באותה מידה כך הדבר לגבי עובדי הסיעוד והחקלאות מחו"ל, ובעצם לגבי כל האנשים החלשים הנאלצים להתפרנס מעבודות שרובנו לא היינו בוחרים בהן. צריך לקוות שמקרה מיכאלי ילמד את השרה עצמה ותומכיה להיזהר מלנקוט עמדות חד-משמעיות גם בסוגיות סבוכות אחרות.

תחמנותם אומנותם

מגפת הקורונה ממשיכה לחשוף קווים לדמותו של הישראלי המכוער.

בהתחלה היו אלה הישראלים שסירבו להישמע להנחיות המגבילות, מכל מיני שיקולים אישיים ומגזריים. אחר כך באו הישראלים שהחיסון מציל החיים 'לא בא להם בטוב': יש תופעות לוואי, אולי יהיו בעיות פוריות; אנחנו צעירים ולא יקרה לנו כלום, אז מה איכפת לנו שכמה זקנים שממילא אמורים כבר למות – ימותו בגללנו, ועוד. בדרך הופיעו הרמאים והתחמנים, שמסרו בדיקות קורונה מזויפות כדי לעלות על מטוס או להיכנס לבית הספר.

השבוע ערכנו היכרות עם עוד שתי תופעות מכוערות. האחת – הקוּטר הישראלי המצוי. הוא אמנם שומר על ההנחיות והלך להתחסן כנדרש, אבל 'היי, קיבינימט על המדינה השקרנית הזו. הבטיחו שלא יהיו תופעות לוואי', והוא בכל זאת סבל יומיים מכאבים בזרוע ולא יכול היה ללכת לעבודה. התופעה העוד יותר מרגיזה היא ההורים שבימים אלה עושים כל מאמץ להדביק את ילדיהם בקורונה כדי שייחשבו מחלימים (הילדים בגילים הצעירים לא יכולים להתחסן) ויזכו בתו הירוק.

אתה קורא את הידיעות האלה ואינך מאמין: מה לעזאזל קרה לגניוס היהודי המפורסם? איך קורה שאנשים מעדיפים את האפשרות לזכות בתו הירוק על פני סיכון ילדיהם, או הם עצמם ושאר קרוביהם המבוגרים במגפה נוראה? הרי החיסון אינו מבטיח ב-100% חסינות מן המחלה, קל וחומר לא לילדים שאין להם כלל אפשרות להתחסן.

יותר ויותר נדמה שהישראלים כל כך מאוהבים באפשרות 'לדפוק את המערכת' עד שהם שוכחים לעשות חשבון ריאלי של מי באמת נדפק במקרה כזה.

כל זה מתחבר לכעס אחד גדול: מגפת הקורונה איננה המגפה הראשונה בהיסטוריה. האנושות כבר ידעה כמה גלים של מגפות איומות בהרבה. הדור שלנו זכה שלמגפה המסוכנת איתה אנחנו מתמודדים פותח תוך זמן קצר אמצעי הגנה יעיל למדי, שנפגעי המגפות הקודמות היו מוכנים מן הסתם למכור את עצמם לעבדות כדי לזכות בו. האמת היא שלא צריך ללכת לעבר הרחוק: תשאלו את תושבי אפריקה, ששיעור מחוסניה כרגע עומד על אחוזים בודדים, מה היו מוכנים לעשות כדי לזכות בחיסונים, ובאפשרות לסבול כאב ליום-יומיים במקום למות בייסורים נוראים. מפונקים מאוד נהיינו.

טלפון שבור

לעוד התלהמות מטופשת זכינו השבוע סביב שיחת הטלפון בין ראש הממשלה, נפתלי בנט, ואביו השבור של החייל בראל אחיה שמואלי, הפצוע אנוש מירי החמאס ליד גדר רצועת עזה. אני מוכרח לומר שעוד לפני ששמעתי את תוכן ההקלטה, הרגיז אותי עצם קיומה. המחווה הנהוגה בישראל, לפיה ראש ממשלה מטריח את עצמו מכל עיסוקיו כדי לשוחח עם הורים של חייל פצוע קשה, או להבדיל כזה שנהרג בפעילותו המבצעית, איננה מובנת מאליה. בהמון מדינות אין סיכוי שמנהיג המדינה יתפנה לאקט אנושי כזה, והאזרחים שם מקבלים זאת בהבנה.

ישראל, מדינה שיש בה עדיין הרבה רמות של סולידריות חוצת מעמדות, זה הפך מנהג טבעי, וטוב שכך. אבל מכאן ועד הקלטתו של ראש הממשלה – הקלטה שנעשתה כמובן עוד לפני שהיה ברור מה הוא הולך לומר – והוצאת ההקלטה לרשות הרבים על-ידי פעיל פוליטי כמו 'הצל', המרחק גדול. קל וחומר שההשוואות הפוליטיות שנעשו אחר כך על-ידי בני המשפחה, בין שיחת הטלפון של בנט לזו של נתניהו, היו מיותרות (אם כבר הקלטות ופרסומן, מדוע לא נחשפה גם הקלטת השיחה עם ביבי, כדי שנתרשם בעצמנו עד כמה היתה אמפטית וטובה יותר מזו של בנט?)

יתר על כן: היה ראוי שראש הממשלה לא ישגה בשמו של הפצוע, אבל בסופו של דבר זו שגיאה לגיטימית מצד ראש ממשלה שכל בעיות המדינה נמצאות על כתפיו, והטעות סבירה. הוא לא המציא ללוחם הפצוע שם בלתי קשור, אלא בסך הכל החליף בין שמו לשם אביו. והעובדה שהוא הקשיב בסבלנות לדברי האב, כולל להאשמות הקשות על מדיניותו, ולא ניסה לקטוע אותן בדברי אפולוגטיקה נבובים, רק עומדת לזכותו.

למרבה הצער, הביקורת על שיחת הטלפון רק דחקה לשולי השיח הציבורי את הביקורת החריפה האמיתית שהיתה צריכה להישמע: הביקורת על עצם המדיניות שגרמה מלכתחילה את פציעתו הקשה של שמואלי. איך יתכן שאיש לא העלה בדעתו שחרכי הירי שהכין צה"ל לפגיעה בלוחמי החמאס יכולים לשמש גם לכיוון ההפוך? איך יתכן שהתאפשר לאנשי החמאס להתקרב ממש עד לגדר, ובו-זמנית ניתנה ההוראה גם ללוחמי צה"ל ומג"ב לעמוד שם? איך יתכן ששוב ושוב מופקרים החיים של כוחותינו לטובת שמירת חייהם של לוחמי החמאס, או שיש בכלל אפשרות שהוראות ההבלגה המסכנות חיים ניתנו כדי לא לסבך את בנט בפגישתו הקרובה עם הנשיא ביידן?

זה מה שקורה בתקשורת צהובה, שבה הטפל האישי תמיד יהיה חשוב יותר מהעיקר הציבורי.