קשה היה להתעלם מעוצמת התפילה שנישאה מחוץ לבית החולים סורוקה. כ-2,500 איש הגיעו לסליחות לרפואת בראל חדריה שמואלי, החייל שנפצע באורח אנוש בגבול רצועת עזה. הזעקה, הפסוקים וקול השופר הדהדו את הדאגה הכנה לשלומו.
בינתיים, במהדורות אמש שודרו שתי כתבות על המצב הביטחוני בדרום. האחת תארה את ההכנות של צה"ל להמשך ההתפרעויות בגבול עזה והשנייה עסקה בהתמודדות משפחתו של החייל הפצוע. שם, המשפחה זעקה על "ההפקרה" של בראל עם פקודות שלא אפשרו לו להתמודד מול ההתפרעויות. ביקום מקביל, צה"ל תגבר כוחות. אבל כל התגבורת שבעולם לא תעזור לחייל שאסור לו לירות.
נראה כאילו יש נתק כלשהו בקו המחבר בין אזרחי ישראל שהגיעו להתפלל מתחת לחלון של בראל לבין מקבלי ההחלטות. הראשונים נושאים מטען ערכי, נטול התחכמויות ומחובר לשורשים, טבעי ומובן בעיניהם שחיי חיילנו קודמים לחיי האויב. פשוט להם שציונות איננה גזענות ושכול הפרה או איום על הריבונות שלנו צריכה להיענות ביד קשה. לעמותם, איפשהו בדרך המטפסת לחלונות הגבוהים, משהו הולך לאיבוד. נראה שגם לבכירים הערכיים ביותר חשוב לשמור על סטנדרט משפטי עליון או לרצות את הקהילה הבינלאומית יותר מלהביא לתושבי הדרום שקט ולהוביל את חיילנו לניצחון.
זו לא צרה חדשה, ממשלות וגנרלים רבים הובילו אותנו לנקודה הזאת. מי שקיווה לראות שינוי במדיניות התאכזב כשעל מזבח ההגעה לבית הלבן עם תמונות מחמיאות, מוקרבת הרתעת הטרור. אולם כל האיפוק לא יעזור מול האנטישמים בעולם. אלה עדיין יפרסמו דו"חות וגינויים נגדנו בהאג או באו"ם. ובוודאי שההכלה לא תורמת לשיתוק הטרור העזתי שקם עלינו לכלותנו.
הטהרנות שמבקשת לא לירות במחבל עד למאית השנייה האחרונה – אולי יחזור בתשובה ולא ילחץ על ההדק – היא אבסורדית. בסליחות שמענו את ההתנצלות של המתפללים דווקא מהחייל ומחבריו שבשליחותנו, נאלצים להתמודד עם סולם ערכים בלתי אפשרי בו כל עוד הכדור לא בדרך לרכה שלהם עליהם לנצור אש.
גמגום שלנו מוביל לעידוד הטרור וההתפרעויות שלהם. מול האירועים הללו כדאי לחזור למובן מאליו, זה שעולה מקול ההמון שכמו בא לחבק את החייל ולהגיד לו, למרות הפקודות ההזויות ששמות כל מיני שיקולים לפניך, אנחנו איתך, בשבילנו נלחמת ולמענך נקרע את השמיים.
ברשתות אפשר למצוא לא מעט התבטאויות של פוליטיקאים שהתרגשו מהסליחות בסורוקה. לו בדרג המדיני והצבאי ישכילו להקשיב לזעקות התפילה ולתרגם אותם למדיניות, אולי הם ימצאו את הדרך שאבדה.
