זה נגמר די מהר. לאחר ארבעה ימים הסתיים בקול ענות חלושה המבצע הגדול לביצוע בדיקות סרולוגיות לילדים בני 3 עד 12 שנועד לבדוק אם לחלקם יש נוגדנים נגד קורונה לאחר שחלו בנגיף, וכפועל יוצא מכך לפטור אותם מחובת בידוד במקרה של חשיפה לחולה מאומת.
מה שהתברר, בניגוד לתחזיות משרדי הבריאות והחינוך, הוא שמתוך 100 ילדים שנבדקו נמצאו רק כ-5 מאומתים. במילים אחרות, שיעור הילדים שנדבקו בקורונה ולא פיתחו תסמינים הוא נמוך מאוד. הרבה יותר נמוך מהתחזיות המוקדמות, או ליתר דיוק מהציפיות לשיעור של כמעט שלושים אחוז ילדים בעלי נוגדנים, מה שהפך את המבצע השאפתני למיותר כמעט לחלוטין.
מבחינה זו טוב אולי שהופסקו הבדיקות. אפשר אפילו לשבח את מי שהחליט לעצור את דהירת הרכבת אחרי שזו כבר יצאה לדרכה. כי באמת ההחלטה העקרונית לצאת למבצע הבדיקות לא הייתה נטולת היגיון ואי אפשר להאשים את מקבלי ההחלטות על כך שטעו בהערכתם את שיעור הילדים שחלו בקורונה.
אבל אחרי המחמאות יש גם צד אחר והרבה פחות מחמיא להסתכל עליו. כי מעבר להיבט העקרוני ולדיון בשאלת הצורך במבצע הזה, היה פה עניין ניהולי וארגוני שלמען האמת כשל לחלוטין ברמה הטקטית האופרטיבית. מי שניהל אותו היו שני גורמים עיקריים: הראשון הוא הרשויות המקומיות, שחלק מראשיהן זכור לנו מתגולל על הממשלה הקודמת סביב ניהול הקורונה ואת קריאתם "תנו לנו לנהל את ההתמודדות עם המגפה".
אז הנה, הרשויות המקומיות קיבלו הזדמנות יוצאת מן הכלל להוכיח עצמאות פעולה ואת יתרונן במקום בו לדעת ראשי ערים מסוימים נכשל השלטון המרכזי. האמת היא שמהזווית האישית המקומית בה חזיתי, המהלך הזה ממש לא הוכתר בהצלחה. ההפך הוא הנכון, וכנראה שנתגלעו הבדלי תפקוד מהותיים בין הרשויות השונות שניהלו את מבצע הבדיקות לילדים.
אבל נניח לרשויות. לא שם הייתה טמונה באמת הציפייה לגדולות ונצורות, לפחות לא בחצר המוניציפלית שלי. הגורם השני שניהל את מיזם הבדיקות הסרולוגיות עונה לתואר צה"ל, וביתר קונקרטיזציה – פיקוד העורף. הוא היה אמור לבצע את הבדיקות, לגייס את החובשים, לפרוס את המתחמים, לארגן את התהליך וגם לנפק את התשובות. וכל הדברים הללו כנראה שלא ממש עבדו.
תורי ענק, צפיפות של אנשים, המתנות ממושכות, היעדר תורים בחלק מהמקומות, קריסת האפליקציות לזימון התורים ועיכובים בקבלת התשובות לבדיקות שאמורות היו להיות מהירות – כל אלה הפכו את המיזם למהלך ניהולי שקשה להכתירו כמוצלח. כך לא בונים חומה, וזה עניין מטריד מאחר שכבר אין המדובר רק ברשויות המקומיות אלא במי שאמור להיות מספר אחת בניהול וארגון במדינת ישראל.
אין זו הפעם הראשונה שהקרע בשרוול נחשף ועמו גם הליקויים בפעילות הצבא על רקע הקורונה. למי שעדיין זוכר, גם הפרויקט לקטיעת שרשראות ההדבקה לא היה עניין להתפאר בו וסבל מקשיי הקמה ואפילו מקשיי תפקוד. למעשה האסטרטגיה של צמצום ההדבקות על ידי מערך החקירות האפדימיולוגיות קרס לחלוטין והפך בלתי רלוונטי בניהול המערכה נגד הנגיף.
באופן אישי, אינני יודע אם הבעיה היא נקודתית בפיקוד העורף, או שהבעיה בפיקוד העורף משקפת תופעה מערכתית בצה"ל הגדול. אגב, לפי האלוף לשעבר יצחק בריק הרי שהבעיה אינה נקודתית כלל ועיקר, והיא נוגעת עמוק בתוך התרבות הארגונית הניהולית של הצבא והפיקוד שלו.
כך או אחרת, מבצע הבדיקות היה מעין נייר לקמוס שחשף בעייתיות ניהולית ופער עצום בין תכנין לביצוע. יש כאן עניין מטריד ביחס למשימות הברזל של צה"ל וביחס לציפיות של עצמנו מהגורם שאמור לייצר ערך ארגוני-ניהולי מוסף בישראל, ודאי בהשוואה לגורמים ממסדיים ומדינתיים אחרים. בהיבט הזה, טוב ייעשה אם האירוע הזה יתוחקר, פחות כדי למצוא אשמים או לקצור שבחים מדומיינים, ויותר כדי לעמוד על סיבות השורש לתקלות הניהוליות שליוו את המיזם הזה.
