מזל טוב לשרה מרב מיכאלי ולליאור שליין לילד החדש שהצטרף למשפחה. שרת התחבורה גילתה באיחור מה שהחיים חזקים מכל אידיאולוגיה, ובשולי הדברים נעיר רק הערה קטנה.
הליך הפונדקאות מעלה שאלות ערכיות כבדות משקל. רבים הזכירו השבוע למיכאלי את ההתנגדות החריפה שהביעה בעבר לפונדקאות, בשל החשש לסחר בגופן של נשים והסכנה שהטכנולוגיה הזו תהפוך עם הזמן למכונת ניצול של נשים חלשות מהמערב או ממדינות העולם השלישי.
ובכל זאת, הפונדקאות הקלאסית הייתה מענה לזעקת "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" של נשים עקרות. פתרון בדיעבד לבני זוג שנישאו וביקשו להקים משפחה, אך מצאו עצמם נופלים בצד האפל של הסטטיסטיקה המתעתעת בעולם טיפולי ההפריה. האיזונים והבלמים שקבע המחוקק – רק פונדקאות אלטרואיסטית ורק לנשים שעומדות בקריטריונים מסוימים – הבטיחה שמירה על איזון מסוים שבמרכזו שמירה על גבולות מוסריים במצבי בדיעבד.
הראשונים שפרצו את הגבול היו ההומואים. הם יכלו להביא ילד בהסדר הורות עם לסביות, אבל לא התאים להם לחלוק את הילד עם שותפה ולהסתבך בהסדרי משמורת והם דרשו פונדקאות לעצמם. המחוקק לא מיהר לפרוץ את הגדרות ומי שעשה עבורם את העבודה ופרץ להם את השער לרווחה היה בג"ץ.
פריצת הגבולות של הפונדקאות הקלאסית מובילה בהכרח לפונדקאות החדשה: נשים עשירות ומבוססות שעושות מיקור חוץ ללידה באמצעות נשים עניות ממדינות העולם השלישי או מהמערב. לפעמים הנשים הללו לא יכולות להרות בעצמן, כמו מיכאלי, אבל לא בגלל לקות גופנית, אלא כי זה לא התאים להן לקריירה או לא התאים להן אידיאולוגית בשנות הפוריות.
מבלי להתייחס לשאלת טובת הילד – האם באמת טוב לילד להיוולד לאמא המבוגרת ממנו ב־54 שנה – המהלכים הפרוגרסיביים מובילים להרחבת הפונדקאות החדשה. הפרקטיקה הזו תלך ותהפוך לשוק שבו אנשים עשירים קונים שירותי הריון מנשים עניות. יותר ויותר נשים מצליחניות תגענה למסקנה שאין סיבה להשבית את החיים לתשעה חודשים אם אפשר להוציא את הסיוט הזה למיקור חוץ. יותר ויותר נשים מהקאסטות הגבוהות יכתבו פוסטים נוסח "היה לנו מזל מדהים לפגוש את קלסי, בחורה אמריקאית מהממת, שרצתה לעזור למי שנמצאות במצב שלנו וגם לעזור בפרנסת המשפחה המקסימה שלה". הניצול יהיה עטוף בהרבה דיבורים יפים נוסח "זכותה של האישה על גופה". על זה כדאי, וצריך, לדבר.
