באביב 1969 נחטף הקמפוס של קורנל, אוניברסיטה מרהיבה ביופייה מ"ליגת הקיסוס" היוקרתית, השוכנת בצפון מדינת ניו־יורק. סטודנטים שחורים מיליטנטיים השתלטו על בניין שבו התארחו משפחות סטודנטים, זרקו את ההורים החוצה, והתבצרו חמושים ברובים. האוניברסיטה נרעשה, וראשיה היו צריכים להחליט כיצד להתמודד עם האלימות. הפתרון שנמצא היה להיכנע לרבות מדרישותיהם המנהליות והאקדמיות של הרדיקלים, שתמונות הניצחון שלהם יוצאים מהמבנה כשרובים בידיהם ושרשרות תחמושת על חזותיהם הציפו את התקשורת האמריקנית.
"זה היה כנראה היום הגרוע ביותר בחיי", סיפר לימים פרופ' דונלד קגן, מהמומחים המובילים בעולם להיסטוריה של יוון העתיקה, שנפטר בתחילת החודש בגיל 89. קגן היה אז מרצה צעיר בקורנל, וחבר בוועדת המדיניות הפדגוגית. היום שבו חברי הסגל של קורנל "נכנעו באופן מביש לאיומים" והתקפלו מול איומיהם של סטודנטים חמושים, שינה את חייו.
"הרגשתי שאני טיפש עצום, באמת", הוא מתאר, "מפני שבלי להבין זאת עשיתי אידיאליזציה גם של האופי וגם של חיי הפרופסורים… הם היו האנשים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם, הערצתי אותם, חשבתי שהם יותר טובים מהאדם הרגיל. הם הרי ידעו מה קורה, הם הבינו, הם היו אינטליגנטים, וחשבתי שהם אנשי עקרונות, שראו בבהירות שיש נכון ולא נכון… מה שראיתי בהדרגה עם הזמן גרם לי לחשוב שהם היו באופנים רבים מהאנשים הגרועים ביותר שפגשתי אי פעם, והייתי כל כך טיפש שנשביתי והוטעיתי על ידם… החלומות שלי נופצו. הדבר היחיד שהציל אותי היה אוסף קטן של אנשים טובים, שעמדו איתן באותו זמן".
דונלד קגן, "דון" בפי חבריו, נולד למשפחה יהודית בליטא ב־1932. אביו הלך לעולמו כשהיה תינוק, ואימו החליטה שיהגרו לארה"ב. בביתו דיברו בתחילה בעיקר יידיש, אך היא הוחלפה במהרה באנגלית. אימו של קגן, מהגרת חד־הורית, נאלצה לעבוד במשרה מלאה במפעל כדי לפרנס את המשפחה, ובדונלד טיפלה חלק ניכר מהזמן אחותו הגדולה ממנו בשנים ספורות. הוא גדל, במידה רבה, ברחובות ברוקלין הענייה והקשוחה של אותן שנים.
במהרה התברר שקגן מצטיין בלימודיו, וכבר כילד פיתח משיכה גדולה להיסטוריה. בזכות הישגיו הגיע כנער משכונתו הדלה לברוקלין קולג'. את הפעם הראשונה שראה את המוסד האקדמי, על המבנים והגנים הגדולים שלו, הוא מתאר כ"חוויה שמיימית". משם הוא עלה על מסלול של הצטיינות אקדמית, שלוותה בעבודה מסורה, התעמקות והיקסמות בלתי פוסקות מן התרבות והמקורות העתיקים, ומחקר אקדמי ביקורתי שלווה בריאליזם מדיני והתבוננות מפוכחת בטבע האדם.
מעבר להצטיינותו האקדמית, קגן נחשב גם לפדגוג יוצא דופן, עם אהבה גדולה לחינוך ולסטודנטים. ייתכן שמאותו מקור נבע גם מאפיין נוסף שלו: מעורבות ציבורית בענייני השעה. קגן, שעשה את המסלול האידאולוגי משמאל לימין, לא הסתיר את דעותיו ולא כיחד דבר בביקורתו. כשסבר שהוא וההיסטוריה יכולים לתרום לדיון במדיניות ביטחון וחוץ, הוא לא היסס להתייצב בשטח האש הציבורי של הקולגות והממסדים הפרוגרסיביים ולומר את דעתו במלוא עוזה.
אחרי משבר קורנל עבר קגן לאוניברסיטת ייל, ובה העביר את רוב שנותיו האקדמיות. הפער בין האידאות שלו על המידה הטובה, אזרחות מעורבת, אומץ ויושר, לבין האופן שבו פעלו רוב עמיתיו, טלטל אותו והוביל לבחינה מפוכחת של הזדהותו הפוליטית. כך נסללה דרכו לימין הרפובליקני, שהתברר לו ששימר יותר מהמוסדות והמסורות שהוא ראה בקיומם תנאי הכרחי להצלחתם ושגשוגם של ארה"ב והמערב.
כוחו של קגן בהצגת אנלוגיות מוקפדות בין אירועים היסטוריים להתרחשויות בהווה, עזר לו להסביר את השלכותיה ההרסניות של מדיניות שגויה
פחד, כבוד ואינטרס
הישגו האקדמי החשוב ביותר של קגן היה סדרת ספרים על המלחמה הפלופונסית, מאבק בן כמעט שלושים שנה שהתחולל בין אתונה לספרטה בחלק האחרון של המאה החמישית לפנה"ס. המלחמה תועדה ברובה בזכות מי שנחשב בקרב רבים – ובהם קגן – לגדול ההיסטוריונים, תוקידידס.
לכאורה, מלחמה בין אתונה לספרטה היא עימות זניח בין שתי ערי מדינה; בפועל מדובר במאבק בין שתי ישויות פוליטיות מתוחכמות ביותר, בעלות רשת בריתות מסועפת, שקידמו אסטרטגיות ארוכות טווח, נתקלו באינספור קשיים, והפגינו תבונה, תעוזה ויצירתיות. מעל אירועי המלחמה ריחפה רוחו של המתעד תוקידידס, הריאליסט, הביקורתי והמורכב. ההיסטוריון העתיק הפך למורה של כמעט כל אסטרטג ומדינאי במערב, ולא פחות מכך לקגן, שכמותו מצא בהיסטוריה, אחרי שעברה את כל המשוכות של הקפדה וביקורתיות, לקחים שמוסר ההשכל שלהם רלוונטי לנצח.
את בקיאותו ההיסטורית והריאליזם החד שלו, שהיו מלווים באישיות חביבה ומלאת הומור, ידע קגן להפנות גם לענייני השעה. הוא הפך לאחד האינטלקטואלים הציבוריים הדומיננטיים בזמננו. כוחו הגדול בהצגת אנלוגיות מוקפדות בין אירועים היסטוריים להתרחשויות בהווה, בעיקר בהקשר פריצתן של מלחמות, עזר לו להסביר באופן פרטני את השלכותיה ההרסניות של מדיניות ביטחונית ובינלאומית שגויה.
אזרחותו המעורבת הובילה את קגן לפרסם שלושה ספרים לקהל הרחב. הראשון יצא ב־1990: "פריקלס האתונאי והולדתה של הדמוקרטיה". פריקלס הוא המנהיג העיקרי ששלט באתונה הדמוקרטית מכוח אישיותו וכישרונו, והוא האחראי המרכזי לתור הזהב ההיסטורי של העיר, שקשה למצוא לו אח ורע בהיסטוריה.
מטרתו של הספר, שעוסק במוסדות דמוקרטיים לא פחות משהוא עוסק בפריקלס, הייתה לסייע למדינות מזרח אירופה שהשתחררו עם התמוטטות בריה"מ מן הפטיש והמגל הקומוניסטיים וניסו לייסד דמוקרטיות חדשות. בפועל הספר גם היה יכול לשמש תמרור אזהרה למאמצי הפרויקט האמריקני שעתיד לבוא מימין (ומן התנועה הניאו־קונסרבטיבית שקגן עצמו היה מזוהה איתה), להפוך את המזרח התיכון לדמוקרטי.
מדוע תמרור אזהרה? משום שלדעת קגן דמוקרטיה איננה משטר טבעי וקל, שמשגשג בנקל ושבכל מקום מייחלים לו כולם. קיומו של משטר מצליח של אזרחים שווי זכויות הוא הישג היסטורי מורכב ונדיר, תוצאה של מאמץ תרבותי וחברתי מתמשך. "בחינה של הדמוקרטיות המצליחות המעטות בהיסטוריה", הוא כותב, "מציעה שעליהן לעמוד בשלושה תנאים שיאפשרו להן לשגשג. הראשון הוא מערך של מוסדות טובים; השני הוא גוף אזרחי בעל הבנה טובה של עקרונות הדמוקרטיה, או שלפחות פיתח אופי מתאים לאורח החיים הדמוקרטי; השלישי הוא הנהגה באיכות גבוהה, לפחות ברגעים קריטיים". דומה שכדאי גם לישראל לכרות אוזן קשובה ללקח הזה.
ספרו הבא של קגן, "על מקורות המלחמה ושימור השלום" (שסוף־סוף תורגם השנה לעברית, בהוצאת סלע מאיר), הוא תולדה של סמינר שהעביר במשך עשרות שנים בייל. בספר סוקר קגן את הרקע לפריצתן של ארבע מלחמות ואחת שנמנעה: המלחמה הפלופונסית שהוזכרה לעיל, המלחמה הפונית השנייה (בין חניבעל וקרתגו לרומא), מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ומשבר הטילים בקובה.
קגן מתווכח בספר עם הגישות הליברליות ליחסים בינלאומיים, הרווחות במערב, שלפיהן השלום תלוי בשיפור הליכי קבלת ההחלטות במדינות השונות, והתקדמות מעבר ל"מסורות ומוסדות לוחמניים", שאינם מבינים ש"מלחמה איננה רק דבר נורא, אלא גם מרושע, בלתי רציונלי, ולא משתלם". חסידי הגישה הזו נוטים להיות רציונליסטיים במובן צר, ולראות בשלום מעין מצב טבעי שמתקיים כמעט מאליו, ובמלחמות תוצאה של אי־הבנה מצד האומות בדבר האינטרסים שלהן. התוצאה היא שהליברלים נוטים להמליץ על הימנעות מפעולות תוקפניות, שלכאורה מסיטות את ההיסטוריה מדרכה הטבעית לשלום, לשבח את הפיוס וההכלה, ולהדגיש אמצעים בינלאומיים כהסברה, חינוך והסכמים.
"הראיות שמספק הניסיון של אנשים שחיים בחברות מאורגנות במשך יותר מחמשת אלפים שנה", מגיב קגן, "מציעות שההפך הוא הנכון. סטטיסטית, מלחמה שכיחה הרבה יותר משלום, ותקופות ממושכות של שלום היו נדירות… רצון טוב, פירוק עצמי מנשק, הימנעות מבריתות, חינוך והטפה על הרוע של המלחמה, על ידי אותן מדינות שבאופן כללי היו מרוצות ממצב העולם ורצו לשמר את השלום, אינם מועילים. מה שנראה כיעיל ביותר, גם אם באופן לא מושלם, הוא שמדינות המעוניינות לשמר את השלום יחזיקו בכוח עודף וברצון לקבל את האחריות והעול שנדרשים כדי להשיג את המטרה הזאת".
קגן מציג בספר את שלוש הסיבות שהציע תוקידידס לפריצת מלחמות: פחד, כבוד ואינטרס. מבין הסיבות הוא טורח להראות את חשיבות הכבוד, משום שרוב התיאורטיקנים המודרניים מזלזלים בו כעילה רצינית, אך כשמבינים אותו במובן הרחב שאליו כיוון ההיסטוריון העתיק, מראה קגן, מתברר שהוא שיחק תפקיד משמעותי גם בפריצת המלחמות המודרניות.
"במדינות שבהן יש דמוקרטיה ישירה או ייצוגית, חייבים להתייחס בשיקול דעת לסוגיות של מוסר ואידאולוגיה", הוא מסביר, "משום שכך חושב על הנושאים הללו האזרח הרגיל, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ, והפוליטיקאים לא יכולים להרשות לעצמם להתעלם מרגשותיו… טיעונים בענייני מוסר ואידאולוגיה כוללים את מה שתוקידידס קרא לו כבוד… ויהיה זה ההפך מ'ריאליזם' להוציא מהחשבון שיקולים מסוג זה. סביר להניח שהמהפך בדעת הקהל הבריטית (בעקבות הסכם מינכן, ר"ב), מפיוס להתנגדות, הושפע הרבה יותר מדרבוני הכבוד מאשר מאינטרס".
הצורך בשימור נמרץ ויקר של השלום, שאף פעם איננו עניין מובן מאליו לקגן, חשוב לו מסיבות מעשיות ביותר. "שגיאה מתמידה וחוזרת במהלך הדורות היא כישלון ההבנה ששימור השלום דורש מאמץ פעיל, תכנון, הקצאת משאבים והקרבה, בדיוק כמו מלחמה", הוא כותב. "במיוחד בעולם המודרני, התחושה ששלום הוא טבעי ומלחמה היא סטייה רעה מהמסלול, הובילה לכישלון להתחשב בעיתות שלום באפשרות למלחמה נוספת, כישלון שגרם לכך שלא נעשו המאמצים הנדרשים כדי לשמר את השלום".
בהשוואה לגן עדן
קגן ראה כיצד במהלך הזמן זכו הרעיונות של צבירת כוח, מימוש אינטרסים עצמיים ומלחמה, לגינוי אינטלקטואלי ופוליטי יסודי כל כך, עד שלדעתו השינוי מעמיד בספק את יכולותיהן של אומות, ובעיקר ארה"ב, לשמר את השלום. מוטרד ומודאג, הוא הקדיש לכך את הספר האחרון שכתב לציבור הרחב יחד עם בנו פרד בשנת 2000. הספר מהדהד את כותרת ספרו של וינסטון צ'רצ'יל מ־1938; צ'רצ'יל כתב את "בזמן שאנגליה יָשְׁנָה" על המלחמה הקרבה עם גרמניה הנאצית, הקגנים כתבו את "בזמן שארה"ב יְשֵׁנָה" – כדי לנסות להעירה בזמן.
לטענת הקגנים ארה"ב דומה במידה רבה לאנגליה של שנות ה־20, שבה התפשטו רפיון וחוסר נכונות לאמץ מדיניות תקיפה של שמירת שלום. תוצאת החולשה המערבית הזאת הגיעה כעבור שני עשורים, במלחמת העולם השנייה, עם התפשטות התוקפנות הנאצית, ולמעשה גם הקומוניסטית, היפנית ועוד.
למרות מעמדה העולמי הבלתי מעורער, כותבים האב והבן, ארה"ב שאחרי תום המלחמה הקרה עולה על נתיב של רפיון ואוזלת יד דומים, שעלול להוביל לקריסת הסדר העולמי השקט יחסית שהתקיים תחת עוצמתה ההגמונית. לא קשה לנחש מה היה חושב קגן בימים אלה, שבהם מפגינים האמריקנים, בהובלת פייסנים מקצועיים, אוזלת יד וחוסר גמור בכבוד לאומי באפגניסטן – כאשר מן הצד צופות איראן, רוסיה וסין.
בנאום הפרידה שלו מייל, אחרי קריירה ארוכה ופורה, התריע קגן מפני התהליכים שזיהה באליטה האמריקנית: "אני מגלה שאמונה איתנה בערכים המסורתיים, היכולת להבינם והמוכנות להגן עליהם, היא נדירה. נדירה עוד יותר ההבנה המושכלת של המסורת והמוסדות של התרבות המערבית שלנו ושל מדינתנו, והערכה לאיכויותיהם וערכיהם המיוחדים. אפילו ההיבטים הייחודיים במעלתם נלקחים כמובנים מאליהם, כאילו הם נמצאים בכל מקום, תמיד התקיימו, ולא דרשו שום מאמץ מיוחד לשימורם. לכל הליקויים, לעומת זאת, שמים לב במהירות ומגנים אותם. החברה שלנו נשפטת לא מול חברות אנושיות אחרות בזמנים ובמקומות אחרים, אלא מול ממלכת גן עדן".
"התחושה ששלום הוא טבעי ומלחמה היא סטייה, הובילה לכישלון להתחשב בעיתות שלום באפשרות למלחמה, כך שלא נעשו מאמצים הנדרשים כדי לשמר את השלום"
קגן היה בטוח שמאמציו הציבוריים לא נשאו פרי ושכתביו הציבוריים נותרו חסרי השפעה. אבל בכך הוא טעה. השפעתם של יחידי סגולה כמותו איננה דומה לזו של צ'רצ'יל, ביסמרק, פריקלס, חניבעל או סקיפיו אפריקנוס, גיבורי חיבוריו. קגן הוא ממשיך דרכו של תוקידידס, שכפוליטיקאי ומצביא נכשל בטווח הקצר, אבל כהיסטוריון והוגה השאיר חותם בל יימחה על ההיסטוריה האנושית, ועיצב את אופיים והשקפותיהם של רבים ממנהיגיה.
בין הרבים הללו היה גם דונלד קגן, שהאיר בכתביו את ההיסטוריה ואת טבע האדם והמדינה, וחותמו ניכר בבניו ובתלמידיו הרבים ממשיכי דרכו באקדמיה ובממשל. מי ייתן והכוחות השמרניים והריאליסטיים בעולם המערבי יתברכו בעוד רבים בדמותו.
