טוב, כמה חפרתם. כן, אני מדבר אליכם, יולי אדלשטיין, מירי רגב, וזה שחפר בשתיקתו מר בנימין נתניהו. מירי, את מזכירה לי את לירז אסולין מהשכבה שלי בתיכון, שהייתה נערה חביבה עד שקיבלה את האחריות לטקס הסיום והפכה בן רגע לרייך הראשון של עפולה. ואתה, יולי, מזכיר לי בחיבור אותנטי ליום העצמאות את יפצ'ו מהסרט “הלהקה" שמתפוצצת כי נתנו לדפנה ארמוני את הסולו שלה ופוצחת בצווחות אימה “זה הסולו שלי, זה הסולו שלי". וביבי, נכון שלא התבטאת בנושא, אבל השתיקה שלך חדרה עמוק למוח ועשתה שם – כדבריו של מדליק המשואה זאב רווח – “סמטוחה שלמה".
מדברים לא פעם על הניתוק של ההנהגה מהעם. בדרך כלל משתמשים בדוגמאות דמגוגיות כמו “מתי בפעם האחרונה שר התחבורה נסע באוטובוס", או “מתי ראש הממשלה היה בסופר". אבל במקרה של טקס יום העצמאות השבעים, נדמה לי שהניתוק ניצח. לא כי אכפת לי אם ביבי ינאם, או ידליק משואה, או יצנח בביקיני ללב מגרש המסדרים. אבל רק חבורה מנותקת תחשוב שלעם היושב בציון אכפת כל כך מי ישעמם אותנו בנאום בזמן שאנחנו מחכים לחבר'ה עם המשואות ולעדן בן־זקן.
הרי בסוף, עם כל הכבוד ליו"ר הכנסת ולראש הממשלה, ההיילייט של הטקס הם מדליקי המשואות. וסליחה מהמדליק אבשלום קור על השימוש במילה "היילייט". למרות הערכתי הרבה לנאומים, מבחינתי זה הזמן שבו אני שותה שני צ'ייסרים וקופץ לשירותים. בהדלקת המשואות לעומת זאת אני מרותק למסך כמו אלדד יניב כשגיא פלג מדליף מחקירה של ביבי.
שלא תבינו לא נכון. אני לגמרי מרוצה מהרכב מדליקי המשואות. אני חולה על שלמה ארצי, מת על זאב רווח וגדלתי על נשיא הונדורס (למרות שהוא הבריז). ובכל זאת, הרשיתי לעצמי להעמיד רשימה חלופית. בעיניי, לפחות, היא תהפוך את הטקס לכזה שאפילו כרמי גילון לא יוכל להחרים.
אני, נהג אוטובוס שעוצר כשהוא רואה מישהו רץ לעברו, מדליק משואה זו למען כל נותני השירות מגדילי הראש, ולתפארת מדינת ישראל
מה הקטע הזה של נהגי אוטובוס. יש לכם מראות, זה לא שאתם יכולים לשחק אותה כאילו לא ראיתם. פוגע בכבוד שלכם לחכות שתי שניות לגברת עם עגלת השוק, או להייטקיסט המיוזע שעדיין לא יכול להרשות לעצמו אוטו?
אני, ערד ניר, מדליק משואה זאת למען מאות אלפי סטטוסים וציוצים הומוריסטיים שנכתבים עליי ועל חבריי בתקשורת הישראלית, ולתפארת מדינת ישראל
נכון, הוא מעצבן לפעמים, מטריף לעיתים, וגם אם תספר לו על פיגוע באירופה שבו משאית עטופה דגלי דאעש דהרה לתוך המון בשעה שהנהג צועק “אללהו אכבר" ובתא הכפפות נמצא מכתב שכתוב בו “פיגוע זה נעשה בשם האסלאם", הוא יגיד שצריך לחכות לחקירת הרשויות לפני שקופצים למסקנות. ועדיין, הוא השראה. הוא וחבריו הם האנשים שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיספקו לך חומר לכתיבה בימים יבשים. ועל זה מגיעה מינימום משואה. ולא, ערד, אתה לא יכול לכבות אחת במקום.
אנחנו, הורים לתאומים, מדליקים משואה זאת כבוז לאנשים שמסתובבים עם עגלה של ילד אחד ומספרים שקשה להם, ולתפארת מדינת ישראל
תקראו לזה נפוטיזם, תקראו לזה בכיינות, תקראו לזה “תנוח, יש בין הקוראים שלך אנשים עם עשרה ילדים", אבל זה הטקס הדמיוני שלי ואני אעשה מה שבא לי. ומה שבא לי זה לתת לאנשים עם תאומים להדליק משואה. אתם יודעים מה, שתיים. רק אם אפשר להיות ראשונים, כי הם בדיוק ישנים וזה אומר שיש לנו עשר דקות עד שאחד מהם יחליט שהספיק לו ויחזור לצווח.
אני, שלמה ארצי, מדליק משואה זאת גם בטקס האלטרנטיבי של זמרי, ולתפארת מדינת ישראל
תקראו לי סחי, תקראו לי בנאלי, תקראו לי יותק (כינוי החיבה שאבא שלי אהב לקרוא לי בו, וכרגע נותר ללא שימוש), אבל גם בטקס המשואות האלטרנטיבי אני נותן אחת לשלמה.
אני, חבר הכנסת הכי אנונימי במשכן, מדליק משואה זו למען כל חברי הכנסת האנונימים שלא זוכים לסיקור כי הם משעממים, ולתפארת מדינת ישראל
כל הוויכוח על השאלה אם ראש הממשלה ינאם או לא ינאם בטקס המשואות מיותר לחלוטין. הוא לא צריך את הבמה. יש לו מיליוני עוקבים, הוא נואם בכל חור, וכל מהדורת חדשות נפתחת ונסגרת בעיסוק בו. אבל שאלתם את עצמכם פעם מה עם עודד פורר? טלי פלוסקוב? יוליה מלינובסקי? איתן ברושי? בוז'י הרצוג?
סתם, מי לא מכיר את איתן ברושי.
אני, דוד רוקני, מדליק משואה זו למען דוד רוקני,
שהקדיש את חייו כדי שנוכל לשבת בבית ולראות איך עושים צורות מחיילים, ולתפארת מדינת ישראל
בחיי שאני לא ציני. נראה לי שהאיש הזה, שהיה אחראי לעשרות טקסי יום עצמאות, ראוי ביותר לכבוד הזה. ואם לא להדליק משואה, לפחות שפעם אחת ילך יחד עם החיילים כשהם מרכיבים צורה של דגל או עגבניית שרי.
אנחנו, ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, מדליקים משואה זו למען עשרות אלפי ילדי בר מצווה שבחרו לחגוג אותה בקאמפ נואו ובסנטיאגו ברנבאו, ולתפארת מדינת ישראל
כן, לשני הברנשים הללו יש קשר גדול ליהדות. אלפי ילדים חוגגים את הגעתם לגיל מצוות בנסיעה למקדשי הכדורגל שהם הכוהנים הגדולים שלהם.
אני, בן אדם מעל גיל 70 שלא “מתגעגע לישראל של פעם", מדליק משואה זו למען עשרות קשקשנים שחוטאים בנוסטלגיה מזויפת, רק כי רוב האנשים לא היו אז בחיים כדי לדעת שהם מגזימים, ולתפארת מדינת ישראל
בתור העם בעל ההיסטוריה הארוכה והמפוארת ביותר על הגלובוס, סביר שנחטא בנוסטלגיות יתר. אבל בחייאת, אפשר קצת פחות. אז אתם חושבים שיכול להיות פה יותר טוב ושפעם היה לכם כיף? יופי. אבל תעצרו מדי פעם לשאול את עצמכם אם הגעגוע שלכם אמיתי או שזו סתם אגדה שרקמתם. אם להיות ספציפי: אם שירתם בעבר בתפקיד ביטחוני בכיר והיום אתם בפנסיה, ואין לכם תחביבים שגוזלים יותר מדי זמן, תחסכו מאיתנו את הריאיון הבכייני הבא במוסף החגיגי של העיתון הגדול במדינה.
אני, רוג'ר ווטרס, מדליק משואה זאת למען כל האנשים שהקריירה שלהם נגמרה בשנות התשעים והצלחתי לגרום להם לבטל את ההופעה שלהם בישראל, ולתפארת מדינת ישראל
במחשבה שנייה, יכול להיות שעל החלק האחרון של ההכרזה הוא יוותר. אבל בכל זאת מגיעה מילה טובה ומגיע כבוד למי שכבר שנים מצליח לבטל פה הופעות של אנשים שיש להם להיט אחד וים של יחסי ציבור. ואני לא תמים, ברור לי שהוא יסרב להצעה, אבל היי, שווה לנסות.
אני, שמחמיא למישהי בהיריון ואז מגלה שהיא לא בהיריון, מדליק משואה זו בשם כל חסרי הטאקט בעולם ובמיוחד אלה הדוברים עברית, ולתפארת מדינת ישראל
הגיע הזמן שנכיר בכך שנכות היא נכות, ובדיוק כמו שיש עיוורים, חירשים ותתרנים, מסתובבים בינינו אלפי אנשים הסובלים ממחסור בטאקט. זו אמנם נכות מגבילה פחות, אבל אל לנו לזלזל בה. היא פוגעת בחסר הטאקט עצמו, באדם שהוא פוגע בו ובמשפחתו שלו, שצריכה להסתובב איתו באירועים משפחתיים בזמן שהוא מחמיא לדודה רבקה שהחליטה לתת לגיל לעשות את שלו ולא לצבוע את השיער, ולהגיד לה “מאוד יפה לך האפור שעשית". סליחה רבקה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
