מאמרו של חגי סגל שפורסם כאן בשבוע שעבר, "מדיניות חוץ מהבטן", רצוף בכל כך הרבה אי דיוקים והנחות לא מבוססות, שאולי היה צריך להחליף את הכותרת ל"מאמר מהבטן".
סגל קובע למשל במאמרו כי "לפיד לא נועץ בראש הממשלה וכנראה גם לא בצמרת משרדו, לפני שהכריז על מצב מלחמה כמעט בין ישראל לבין אחת המדינות החשובות באירופה". אין לי מושג מהיכן הוא שאב את הקביעות הנחרצות האלה, אבל הן פשוט לא נכונות. ההחלטה להגיב בתקיפות הייתה שלי בלבד, ואני נושא במלוא האחריות, אבל לפני שקיבלתי אותה קיימנו סדרה של דיונים מפורטים במשרד החוץ. בדיונים השתתפו המנכ"ל אלון אושפיז, ראש המערך המדיני־אסטרטגי אלון בר, היועץ המשפטי טל בקר, הנציגה בפולין טל בן־ארי, היועץ המדיני יאיר זיוון ואנשים נוספים. גם ראש הממשלה מכיר היטב את עמדתי, והוא עודכן כמובן בכל פרטי שיחותיי בנושא עם שר החוץ של ארה"ב אנתוני בלינקן.
בהמשך סגל מבקר בחריפות את הניסיון שלי לשפר את יחסינו עם הממשל הדמוקרטי, עם האיחוד האירופי, עם יהדות ארה"ב ועם ירדן. הרשו לי לסכם לכם את עיקר טענתו בארבע מילים: הוא קורא לי שמאלני. אני כמובן לא שמאלני אלא דווקא ראש מפלגת המרכז הגדולה בישראל, אבל אני גם מאמין שחלק מתפקידי כשר חוץ הוא אכן לשפר את יחסינו עם בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו, וגם עם שוק הסחר העיקרי שלנו במערב אירופה. מה שהפתיע אותי בטקסט של סגל הוא ההקשר לסיפור הפולני: מתברר שבעיני חגי סגל שמאלן הוא אדם שמעדיף את הכבוד הלאומי ואת זיכרון הגורל היהודי על פני האינטרס הפוליטי הצר. מזמן לא קיבל השמאל הישראלי מחמאות כאלה ב"מקור ראשון".
סגל הוסיף חטא על עוון, מפני שהוא מנע מקוראיו את ההקשר האמיתי של העימות עם הפולנים. עיקר הבעיה היא כמובן לא בחוק הנוכחי, העוסק בהחזרת הרכוש של ניצולי השואה, אלא בכך שהחוק עומד על המסד של החוק הפולני הקודם, שעבר ב־2018, האוסר להזכיר את חלקם של משתפי הפעולה הפולנים בשואה. החוק השערורייתי והמביש הזה עבר בתגובה למחקרו של ההיסטוריון יאן גרבובסקי שלפיו לפחות 200 אלף יהודים נרצחו בשואה בידי פולנים. היסטוריון אחר, יאן טומאש גרוס, חשף את טבח ידוובנה שבו נרצחו כל יהודי העיירה ידוובנה בידי שכניהם הפולנים.
לא מעט משטרים במרכז אירופה ובמזרחה חיכו לראות איך תגיב ישראל לחקיקה הפולנית. היה חשוב לשגר להם מסר ברור וחריף – ישראל לא תשתוק
החוק הנוכחי – שמוחק את האפשרות להחזיר לניצולים וליורשיהם רכוש שהוחרם מהם בשואה – הוא המשך ישיר. הפולנים מנסים לטעון שמדובר בדיון טכני על עניינים כלכליים, מבלי להסתיר אפילו את הרמיזות האנטישמיות על הקשר בין יהודים וכסף. מתחתיו מסתתר ניסיון מכוון, עקבי, לשים על השואה תווית של "פג תוקף". להסוות את העובדה שהחוק מנסה להעלים מחיינו את זכרן של הקהילות היהודיות ששגשגו, פרחו ואז נטבחו. הטענה אינה שליהודים לא היה רכוש, אלא שלרכוש הזה מעולם לא היו בעלים יהודים.
כבר בחקיקה הקודמת הייתה ישראל צריכה לנקוט צעדים תקיפים נגד הניסיון לשכתב את ההיסטוריה. בתפקידי הקודם כיו"ר האופוזיציה הייתי שותף למחאה הבינלאומית הנמרצת נגד החוק, שבה השתתפו מאות חוקרי שואה והיסטוריונים. הפולנים נבהלו מן המחאה, אבל למרבה ההפתעה, והאכזבה, ראש הממשלה לשעבר נתניהו החליט להגיע לפשרה מחפירה עם הפולנים ופרסם הצהרה משותפת עם ראש ממשלת פולין, ולפיה "שתי הממשלות מגנות בתוקף את האנטישמיות על כל צורותיה… ושתי הממשלות אף מביעות את התנגדותן לאנטי־פולניות". אחרי עשרות שנים שבהן התנגדה ישראל לכל השוואה עם השואה, הוויתור הזה היה מרגיז ומבשר רעות. שר החינוך דאז נפתלי בנט הגיב בזעם ואמר ש"ההצהרה המשותפת היא חרפה רוויַת שקרים ופוגעת בזכר נספי השואה… אני דוחה אותה לחלוטין – היא נטולת תוקף עובדתי והיסטורי ולא תילמד במערכת החינוך".
אלא שהמחאות לא הועילו. הפולנים ראו את תגובתה הרופסת של ממשלת ישראל, והתקדמו מיד לשלב הבא – בדמות החוק החדש. שלא יהיה ספק, החוק הזה הגיע מפני שהפולנים הבינו שהיהודים פוחדים, או זקוקים להם מדי בזירה הבינלאומית. אף אחד מהדברים האלה אינו נכון. בוודאי לא בממשלה שלנו. יש לא מעט עמים ומשטרים במרכז אירופה ובמזרחה שחיכו לראות איך תגיב ישראל לחקיקה הפולנית. היה חשוב לשגר להם מסר ברור וחריף – שישראל לא תשתוק. התגובה שלנו העבירה להם את המסר שהיה חסר כל כך במאמרו של סגל: ישראל היא מדינה עם כבוד לאומי, וממשלתה החדשה לעולם לא תתפשר בעניין זכר הנספים בשואה.
