אילו היה בעזה שדה תעופה שמחלץ אזרחים למדינות המערב, היינו רואים שם את אותן התמונות שראינו מאפגניסטן, אולי קשות הרבה יותר. עשרות אלפי פלסטינים היו נדחקים לתוך המטוסים ונאחזים בהם מבחוץ, בתקווה שיוציאו אותם מן הזוועה היומיומית שהם עוברים. הם היו מוכנים לשלם בחייהם על כל מקום ברצפת המטוס, אפילו לשבת על הכנף, בדיוק כפי שלא אכפת להם למות על גדר הגבול עם ישראל. ממילא החיים אינם חיים במקום שבו אין לך תנאים בסיסיים, חופש ותקווה לעתיד, ואתה נאלץ גם לחטוף הפצצות מהאוויר ולשתות מי ביוב.
עזה היא שאול תחתיות. אף אחד לא באמת רוצה לגור שם, תחת דיקטטורה אסלאמית רצחנית שגרועה לא פחות מהטליבאן. חמאס לא רוצה לפתח את עזה ולא לפתור את הבעיות של התושבים. אילו רצה לדאוג לרווחתם, היו לו הזדמנויות רבות לעשות זאת מאז שעלה לשלטון ביוני 2007. המטרה היא להשליט טרור על התושבים, למנוע מהם השכלה רחבה, לעצור כל התפתחות נורמלית. "ממשלות ישראל וחמאס לא מעוניינות בנסיעות ובלימודים בגדה ובחו"ל, ביצוא, ביבוא, בפגישות נורמליות עם חברים", כתבה השבוע בהארץ עמירה הס, עיתונאית שמתייחסת תמיד באהדה גדולה לנרטיב הפלסטיני.
עזה היא מיני־מדינה שכל אחד רוצה להימלט ממנה, בדיוק כמו מאריתריאה, ונצואלה, צפון קוריאה, קונגו, סוריה, אפגניסטן או כל מקום מושחת ומדכא עד עפר על הגלובוס. גם העזתים היו עולים על ספינות רעועות, מתנדנדים בים סוער או חוצים מדבריות רק כדי לא להיות בתוך הרצועה. הטעות הקולוסלית של ישראל לאורך השנים שהיא לא משחררת את הים, לא בונה נמל ולא פותחת את הגבולות לכיוון מערב. כך אנחנו משתפים פעולה, מרצון או שלא, עם חמאס וכולאים את האנשים במקום לאפשר להם לנוס בהמוניהם מקן הצרעות הזה.
אף אחד לא חושב אצלנו לפתוח את השערים למערב במקום לסגור אותם. היחידי שהעלה רעיון מקורי עד היום היה שר התחבורה לשעבר ישראל כץ, שהציע להקים אי מלאכותי גדול בים התיכון, מערבית לעזה, כדי שהפלסטינים ימצאו שם מקורות תעסוקה אלטרנטיביים. הרעיון זכה בשעתו לתמיכה בקבינט ועורר גם התעניינות מסוימת אצל האמריקנים, אבל לא מספקת. כץ חטף גם ביקורת מבית, ובימין תקפו את "אי המחבלים" שהוא מבקש להקים. "תוכנית האי־פרדות" של כץ, כפי שהוא כינה אותה, ירדה מן הפרק, אף שגורמים בינלאומיים שונים מתקשרים אליו גם היום ומתעניינים בפרויקט.
הבעיה מול עזה לא תיפתר לעולם. אנחנו נחיה ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, מטרור לטרור. כל יום שעובר בדרום הוא בעצם הציפייה לסיבוב הבא. גם ברגע זה, שלושה חודשים אחרי מבצע שומר החומות, הגזרה מתחממת לקראת תגובה ישראלית בעקבות הירי בלוחם משמר הגבול בראל חדריה שמואלי בשבת האחרונה. בחמאס ישלחו בלוני תבערה, ישראל תגיב בתחילה בהפצצות מתונות, המצרים ינסו לתווך והאינטרסים ייפגשו, עד לרגע שבו תגיע ההתלקחות. שהרי מדובר באירוע מתמשך ובלתי נשלט, חלק מובנה גם באידיאולוגיה האלימה של חמאס.
כמו אחרי כל תקרית בגבול עם עזה, עולים ובאים מומחים ומציעים פתרונות. הקו המשותף לכולם הוא הדיבור על פתרון מדיני; להעביר את השלטון לרשות הפלסטינית, כאילו שזה אפשרי, וכמובן להקל על חיי התושבים בעזה, ואז הכול יהיה טוב. השר לשיתוף פעולה עיסאווי פריג' עלה ביום שני לשידור בגלי צה"ל וטען שיש לו רעיון מחוץ לקופסה. פריג' הציע לפתוח את הגבול עם עזה ולתת ל־100 או 200 אלף פלסטינים אישורי עבודה בישראל. גם זו שטות. הפלסטינים יבואו לעבוד כאן ויחזרו מדי ערב לזרועות הדיקטטורה של חמאס, שימצא כבר את הדרכים לקחת מהם את הכסף. למשטר טרור פונדמנטליסטי אסלאמי אין שום רצון ושום סיבה לעשות לתושבים שלו חיים טובים, לא כאן ולא באפגניסטן.
ישראל טועה בכך שהיא לא משחררת את הים ולא פותחת את הגבולות מערבה. כך אנחנו משתפים פעולה עם חמאס וכולאים את האנשים בקן הצרעות הזה
לא באמת התנתקנו
יוסי שמואלי, אביו של החייל שמאושפז במצב קשה בסורוקה, הציע בשיחה קורעת לב עם ראש הממשלה נפתלי בנט להפגין יד קשה ולהרחיק את מפגיני הגדר קילומטר לאחור. הוא כינה את בנט "פחדן". אסור לבקר את האב בשעה כל כך קשה. זה הכאב המתפרץ, וזכותו להתבטא בכל סגנון, אבל גם השימוש האינסופי בכוח לא יעזור. ישראל לא תכבוש מחדש את עזה, ואם תרחיק את האלפים שצובאים על הגדר מדי שבוע הם יחזרו לשם, המהומות יפרצו שוב ושוב ושוב, והתוצאה תהיה שוחקת והרסנית לשני הצדדים.
ישראל משלמת בינתיים מחיר בינלאומי כבד על כל האירוע. אנחנו נתפסים ככוח השולט, המדכא, שהורג פלסטינים ללא אבחנה וממוטט מגדלים מן האוויר. גלי השנאה והאנטישמיות נגד ישראל ניזונים מהתמונות הקשות בעזה בכל מבצע. לאף אחד לא אכפת מהטרוריסטים של חמאס וגם לא מהנסיגה של ישראל לגבולות 1967 במהלך ההתנתקות ב־2005, שהייתה כרוכה גם בפינוי 21 התנחלויות ואלפי מתיישבים. למעשה, לא השכלנו לנתק את עצמנו לחלוטין מעזה, כפי שהיה צריך להיות, ולהתייחס אליה ככל מדינת אויב, כמו סוריה או לבנון. במקום זה אנחנו מוציאים ומכניסים סחורות וממשיכים במצור חסר תכלית גם בים של עזה.
פעילי שמאל נוהגים להטביע בכל מקום את הסיסמהFREE GAZA . האשמה מוטלת על ישראל, אבל הדרך היחידה היא לשחרר את תושבי עזה מידי חמאס. זה עניין למעצמות דמוקרטיות וכלכליות שיפתחו את גבולות עזה, ויאפשרו לתושבים לברוח מהדיקטטורה האיומה הזו ולהגר למדינות חופשיות שבהן יוכלו לקיים חיים כפי שמגיעים לכל אחד. זה צריך להיות מבצע בינלאומי ענק, הומניטרי, בהנהגת ארה"ב ובשיתוף הדוק של מצרים, שירוקן את עזה מתושביה המסכנים וישאיר שם רק את פעילי חמאס, כדי שיוכלו להרוג האחד את השני, ולא יאמללו שני מיליון איש ויהפכו אותם לבני ערובה.
ישראל יכולה וצריכה להישאר בצד. הממשלה תודיע שאין לה שום עניין בעזה, ואנחנו לא נחזור לשם לעולם. עם זאת, נהיה מוכנים להירתם למאמץ הכללי ולקלוט גם אצלנו אלפי פליטים פלסטינים מעזה, שיזכו לדיור ועבודה נאותים. עזה תהפוך בינתיים לאזור מפורז וכוחות בינלאומיים ישמרו על הגבולות, כמו בסיני. ברור שכעת, בימי הקורונה, העולם לא פנוי לסוגיה הזו, ואם בנט היה מעלה את הרעיון בשיחתו אתמול עם הנשיא ביידן הוא היה נתפס כהזוי, אבל אולי בעתיד מישהו יתפכח, כי בינתיים לא שמענו על שום פתרון אחר.
