באמצע המאה ה־20 נשאלו מורים בארה"ב מהן חמש הבעיות הקשות ביותר בבית ספרם. התשובות הנפוצות היו: דיבור בלי הצבעה; לעיסת מסטיקים; רעש; ריצה במסדרונות; עקיפה בתור. כעבור חמישים שנה נערך שוב סקר זהה, אך תוצאותיו היו שונות למדי. המורים בסוף המאה ה־20 ציינו את הבעיות הבאות: סמים; אלכוהול; הריונות; התאבדויות; אונס. משהו השתנה במערכת החינוך במאה השנים האחרונות – ולא לטובה.
לפעמים נדמה לי שבחלק נרחב ממערכת החינוך בעולם המערבי פשוט הפסיקו לחנך. אני נזכר בסיפור המדהים על האי טאנה שבאוקיינוס השקט. תיירים שביקרו באי בשנות החמישים גילו בו דגמים פרימיטיביים של שדות תעופה: מסלולי נחיתה קצרים מעפר, שעליהם "מטוסים" מגזעים חלולים, ולצדם "מגדלי פיקוח" ממוטות במבוק. על המסלולים עמדו ילידים, לראשם אוזניות מעץ, ונופפו בדגלים צבעוניים. הם סגדו למלח אמריקני מיתולוגי בשם "ג'ון פרום"; יש הטוענים שכינויו המקורי היה "John from America". הם נחשפו בזמן מלחמת העולם לשדות התעופה של מדינות המערב, שאליהם ירד מן השמיים שפע של מטענים יקרים, לכן ניסו לחקות את המנהגים המערביים, בתקווה שיזכו לשפע דומה. לדאבון הלב, החיקויים הריקים של שדות תעופה אינם מביאים שפע מן השמיים, כשהעיקר חסר.
בחלק ממערכת החינוך, גם אצלנו, עושים חינוך בכאילו. יש תלמידים, יש מורים ויש כיתות, אבל העיקר חסר, והוא הרצון לחנך. בהלכה יש מצווה לחנך, והתוכן שלה פשוט: להרגיל את הילד לקיים מצוות, לקראת התבגרותו. מכאן נוכל להסיק מהו חינוך, במובנו הרחב: הכשרת הילד לתפקוד בחברה כאדם בוגר. "עַיִר פרא אדם ייוולד" (איוב י"א), וילד שלא יקבל הכשרה – ייוותר עיִר, כלומר: חמור בר.
בחלק ממערכת החינוך, גם אצלנו, עושים חינוך בכאילו. יש תלמידים, יש מורים ויש כיתות, אבל העיקר חסר, והוא הרצון לחנך
חינוך מתבסס על ההנחה שיש למבוגרים מה להציע לילדים; שיש להם ידע נכון, ערכים ראויים ומנהגים ומסורות מוצלחים, שהילדים צריכים ללמוד. אם הורים ומורים מאבדים את ביטחונם העצמי, אם הם מושפעים מהתעמולה הרלטיביסטית הרווחת, שמערערת על עצם קיומה של אמת, הם יכולים לבנות בתי ספר מבמבוק ולנופף בדגלים צבעוניים, אבל שפע חינוכי לא יֵרד מן השמיים.
המכינות הקדם־צבאיות הן כנראה ההצלחה החינוכית הגדולה של העשור האחרון בישראל. בביקוריי במכינות כאלו, דתיות וחילוניות, אני מתרשם שמורים רבים בהן אינם מהססים לדבר על ידע אמיתי ועל ערכים נכוחים. בבתי הספר שלנו, לעומת זאת, מעדיפים לעיתים קרובות להסתפק ב"הקניית מיומנויות". לפני כמה שבועות שלחה שרת החינוך לכל המנהלים בישראל מסמך בשם "אבני דרך", ובו קריאה לשינויים ניכרים בגישה החינוכית, למשל: החלפת המבחנים המסורתיים ב"הערכה מעצבת של מיומנויות קוגניטיביות, רגשיות, חברתיות וגופניות". ככלל, המסמך קורא להתמקד בילד ולא בידע, ולהדגיש "מיומנויות" למיניהן. אריק דונלד הירש, בעיני רבים גדול חוקרי החינוך בימינו, הסביר עד כמה מופרכת יומרה פרוגרסיבית כזו. הירש הראה שאין לאף אחד מושג איך "מקנים מיומנויות" כלליות ומעורפלות, כמו "הבנת הנקרא", "פתרון בעיות" או "חשיבה ביקורתית". יש דרך אחת עיקרית לעזור לילד להבין, לפתור ולבקר: להעניק לו הרבה ידע. אחרי שלמד הרבה תנ"ך, הוא ייטיב להבין פסוקים נוספים. אחרי שלמד הרבה מתמטיקה, יוכל להיות ביקורתי כלפי סטטיסטיקה מסולפת. ואם ילמד את תולדות החינוך, יבין מעצמו את הכשלים ההיסטוריים של החינוך הפרוגרסיבי.
החינוך מוטל בעיקר על ההורים, אך גם למורים יש תפקיד חשוב. הם צריכים ללמד. הידע מועיל כשלעצמו, וגם מטפח את אישיותו של התלמיד: "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". מורים צריכים גם להקנות ערכים, אך לא בהטפה עליהם, אלא בחיים לפיהם. ילד נמצא בבית הספר שעות רבות, ואם מוריו ינהיגו את הקהילה החינוכית באופן ערכי ומוסרי, הוא יאהב את הערכים הללו ויאמץ אותם.
אנשי הימין בממשלה הנוכחית הסבירו שהם מתעקשים לקבל את התיקים האידיאולוגיים והערכיים, כמו משפטים, פנים וחינוך. אילו אידיאולוגיה וערכים יש בחינוך? לפעמים הימין נוטה להתמקד בשאלות שחשיבותן אפסית, למשל: האם אנשי "שוברים שתיקה" יורשו לדבר עם תלמידים. אחרי שהתלמידים אולפו במשך עשר שנים לא ללמוד חוכמה וערכים מן המבוגרים, אתם חושבים שהרצאה שמאלנית אחת תשפיע עליהם? חשובה מזו פי אלף השאלה הערכית הגדולה של מערכת החינוך: האם בית הספר הוא זירה מעורפלת של טיפוח רגשי רלטיביסטי ומתפנק, או מוקד ללימוד חוכמה, בינה ודעת. מורינו ומחנכינו, כאָב לתלמידים אני מבקש מכם, לקראת שנת לימודים לא פשוטה: אל תחששו להורות, לחנך וללמד את ילדינו.
motzash.navon@gmail.com
