חזרתי עכשיו מהופעה של גיתית פישר (אמרו לי איך הגבתם למשפט האחרון ואומר לכם בני כמה אתם). ללא כל ספק הטיתי את ממוצע הקהל באיזה עשור. למעלה. גיתית היא שחקנית מדהימה (נו, יהלומה מ"בצפר", תותית מ"זאת וזאתי") ואי שם עוד לפני המגפה כשהתחלתי לעקוב אחריה (ברשתות, לא בקטע מקריפ) ראיתי שהיא כותבת שיש לה (אני לא מדייקת, עברה על המוח שלי מאז מגפה) מופע סטנדאפ לא מאורגן או לא רהוט, משהו בסגנון. והיה בזה משהו כן ומצחיק ונדלקתי.
מאז עברו שנתיים, המופע שלה כבר לחלוטין מהודק ומאורגן. רכשתי שלושה כרטיסים (לא, לא מצאתי מישהי בת פחות משבט "שלם" שתבוא, אבל יש לי קשרים גם עם צעירות) והלכנו. הרכישה הזו לא הייתה רק לשם הכיף שהולך להיות שם, אלא חלק מהאני החדש שלי שאימץ את הביטוי: put your money where your mouth is, או בתרגום שלי – שימי את הכסף במקום שהפמיניזם שלך נמצא.
העשור הרביעי של חיי הוא בסימן פמיניזם כלכלי. סיימתי לשכנע בצדקת הרעיון הפמיניסטי עצמו, סיימתי לשכנע שאפשר להיות גם דתייה וגם פמיניסטית (כל עוד הגברים הכי חשובים בחיי קמים בבוקר ומברכים 'ברוך שלא עשני אישה', זה פשוט לא ילך, אני מודה). מעכשיו, כרטיס האשראי מדבר. אני משלמת. אני תורמת. אני קונה. אני, שתמיד מעדיפה ללכת לאותה מסעדה ולאותו מופע עשרות פעמים רק כדי לא להסתכן באכזבה, בוחרת הפעם להמר. כי אני רוצה לפרנס את הקומיקאית הזאת. כי אם יהיה לה כסף היא תהיה טובה יותר, יהיה לה אומץ להשקיע ביוזמות שלה, יהיה לה כוח לסרב להצעות עבודה שלא יושבות לה בול.
אני, שתמיד מעדיפה ללכת לאותה מסעדה ולאותו מופע עשרות פעמים, רק לא להסתכן באכזבה, בוחרת הפעם להמר. כי אני רוצה לפרנס את הקומיקאית הזאת, כי אם יהיה לה כסף היא תהיה טובה יותר
אגב, בעיניי לסטנדאפיסטיות דתיות יש פלטפורמה מעולה. כן, אצלנו על המדרגה הראשונה קל יותר לטפס, לפחות בהתחלה. אולי זה נשמע מוזר, אבל זה נכון. אצלנו יש ערבי נשים, ויש קבוצות שמחפשות תוכן. ואת יכולה לנסות את המופע לא בערב ניסוי חומרים מול קהל שהכי רחוק מהעולם שלך, אלא בדרך אחרת. זה לא פחות דרך ייסורים, זה לא ידרוש ממך פחות. וממש בקרוב תביני שאולי ההתחלה יכולה להיות קלה יותר, אבל בהמשך, ברצון לעבור לקהל הרחב, יש לך ממ"ד מזכוכית שיפריד בינך לשאר החלומות. ועדיין.
כשאני אומרת לבנות שלי "בואו נצביע למצעד השנתי", אירוע שמצריך ממני שוב להבין עד כמה רחוק החינוך המוזיקלי שאני קיבלתי בילדותי ונעוריי (קונסרבטוריון, קונצרטים, תקליט של פטר והזאב כולל הצד השני) מהטמטום שצורכים ילדיי, אני עושה זאת רק כדי להגיד כבדרך אגב: בואו נראה שאנחנו מצביעות לזמרות לא פחות ממה שאנחנו מצביעות לזמרים. כן, גם זה מחיר.
לא מזמן שלחתי שני מיילים בזה אחר זה למנהל האתר שלי. בראשון ביקשתי שאי אפשר יהיה לבצע רכישה באתר בשבת (ואני יודעת שיש אלף אפשרויות ללמה זה כן בסדר, שחררו). מייל שנכתב 12 שעות לאחר מכן היה בקשה להעביר את כל הטקסט באתר ללשון נקבה. זה היה לאחר מחקר קצרצר וכמעט לא נחוץ שהוכיח לי ש־95 אחוזים מהקונים באתר הן נשים. לכל אחד בסביבתי היה מה להגיד על כל אחת משתי ההחלטות הללו. אבל לי הייתה אותה תשובה: האתר הוא לא רק מה שקונים, הוא אני. וחשוב לי שידעו שאני דתייה וגם שאני פמיניסטית.
כל סערת הרגשות הזו נובעת מהעובדה הידועה (בעיקר לאמא שלי) שתיכף יגיע יום ההולדת שלי. ב־40 הייתי על גג העולם. ב־41 הייתי בתחתית. והנה מגיע 42, ומרוב בלגן אני לא יודעת לאיזה כיוון להסתכל. יש סיפוק בעמלי? כן. יש חששות וסימני שאלה ולמה בכלל עשיתי את זה לעצמי? ומי מסוגל לשרוד כעצמאי באמצע המגפה? לחלוטין כן.
אז הבנתי שאם יש עוד משהו ש"למדתי מהקוביד" זה שאני לא יכולה לתת למצב הקריירה שלי להגדיר אותי. יש הופעות – אני אישה מצליחה – אני שווה וחיי שווים. אין הופעות – אני אישה כישלון – אני פח וחיי הם שאריות של ארוחת ערב של הילדים. אז התחלתי לספור מעשים. מעשים טובים. והחלטתי שזה מה שהולך להגדיר אותי מעכשיו. שאני הולכת להיות אישה לא רק של טקסט, גם של מעשים. ועד גיל 43 – א־לוקים גדול.ה.
