"סטארט אפ ניישן" קוראים לנו, והאמת היא שיש כאן ארגון אחד שכל מי שעובד בו במשך שני עשורים יוצא באקזיט, גם אם לא פיתח יישומון פורץ דרך. אין בישראל עוד מקום עבודה שאם עברת בו קורס קצינים בגיל 20 והצלחת להתגלגל בתפקידים שונים עד גיל 42, מובטחת לך מראש חבילת פנסיה בשווי של 8־9 מיליון שקלים.
הסערה הציבורית שהתחוללה השבוע סביב אישור "הגדלות הרמטכ"ל" היא מן המוצדקות. בניגוד לנטען, רוב מבקרי התוכנית לא מתנגדים לפיצוי נדיב הניתן למג"ד או מח"ט שמסרו את חייהם להגנת העם והארץ ושילמו מחירים אישיים בשנים של הקמת המשפחה וביסוסה. הבעיה היא שהפנסיות המנופחות ניתנות ל־98 אחוז ממשרתי הקבע, שרק אחוז קטן מהם הם לוחמים קרביים. השאר אנשי מנהלה שתנאי העבודה שלהם לא שונים מהותית מאלה הנוהגים בענפי משק אחרים. הם אמנם עובדים קשה ותורמים, אבל רוב העובדים במשק הישראלי עובדים קשה ותורמים.
הרמטכ"ל כוכבי טען שההגדלות הללו נדרשות כדי לשמור על האנשים האיכותיים בצה"ל. בתור אחד שהתלבט פעם אם להישאר בשירות קבע אני מטיל ספק גדול בטענה זו. בגיל 20 אתה מתעניין בתוכן התפקיד ובמשכורת הבאה ולא בפנסיה שנראית לך איפשהו בין ימות המשיח לעולם הבא. בפועל, הנהנים המרכזיים מההטבות הם קצינים בכירים, מסודרים ומקומבנים, ולא צעירים בתחילת שירותם הצבאי.
בין הכלכלנים אין כמעט מחלוקת שהפנסיה התקציבית הזאת היא שגיאה ובכייה לדורות. בניגוד לכל חוסך רגיל, בפנסיה התקציבית אין קשר בין התשואה לסיכון, ובין ההפרשות מהמשכורת לגובה הפנסיה. הנהנה מפריש רק שני אחוזים משכרו (בניגוד לשישה אחוזים שמפרישים כל היתר) ומקבל תשואת ענק בסיכון אפסי, ומוגן מפני אינפלציה או תנודות בשוק ההון. מי משלם על הפינוק הזה? הציבור הרחב שאין מאחוריו ועדי עובדים כוחניים ולוביסטים. דורות הנהנים מפנסיה תקציבית שעבדו את הילדים והנכדים שלהם, עד שבשנות התשעים ביטלה המדינה את הפיאסקו הזה. למעט חור שחור אחד – צה"ל.
ב־2004 אולץ צה"ל להעביר את משרתיו מפנסיה תקציבית לצוברת, אבל הוא הצליח לעקוף את הגזירה ולעקוץ פעמיים. הוא הוסיף פנסיית גישור לחוסכים החדשים, וניפח את משכורות החוסכים הוותיקים באמצעות "הגדלות הרמטכ"ל". ההגדלות הללו מבוססות על החלטת ממשלה משנת 1961 (!), שקבעה שהרמטכ"ל יכול "להשלים תקופות לחייל פלוני", כלומר לתת בנסיבות מיוחדות לחייל ששירת 15 שנה בצבא פנסיה כאילו שירת 20 שנה. הצבא ניצל את הפרצה והכניס את הרוב המוחלט של אנשי הקבע ל"נסיבות מיוחדות". וכך לא רק שאנשי הקבע מקבלים פנסיה תקציבית על השנים שבהן הם עבדו, הם מקבלים גם על שנים שעליהן אף אחד אחר לא קיבל דבר, כמו שנות השירות הסדיר, שנות העתודה האקדמית, שנות לימודים או חל"ת.
הרמטכ"ל טען שההגדלות נדרשות כדי לשמור על האנשים האיכותיים בצה"ל. בפועל, הנהנים המרכזיים הם קצינים בכירים, ולא צעירים בתחילת השירות הצבאי
במחלוקת שנתגלעה בין הפרקליט הצבאי הראשי למשרד האוצר, אנשי הפרקליטות הצבאית טענו שהחלטת הממשלה מלפני 60 שנה עודנה בתוקף והם לא צריכים אישור של איש כדי להמשיך בנוהג. אנשי האוצר מנגד טענו שמדובר בהפרשה לא חוקית. בתחילת השבוע פרסם המשנה ליועמ"ש רז נזרי את חוות דעתו בנושא.
תמציתה: עצם ההחלטה לאן להפנות את הכספים, לחינוך ובריאות או לניפוח הפנסיות של הקצינים הבכירים, היא לא סוגיה משפטית אלא החלטה של מדיניות ציבורית המסורה לנבחרי הציבור. מה שכן, הממשלה לא יכולה להסתמך על ההחלטה מ־1961, כי גם אם היא בתוקף היא דיברה על נסיבות פרטניות של חייל הזקוק לסיוע מיוחד, ולכן יש להעביר אותה בהחלטת ממשלה ובחקיקה ראשית בכנסת.
לממשלה זה לא נוח. היא מעדיפה שהוויכוח יוכרע בין היועמ"שים כדי שהיא לא תצטרך לתת דין וחשבון לציבור, ובמובן הזה טוב עשה נזרי שהודיע לה שאת הערמונים הללו היא תצטרך להוציא לבד מן האש.
חירות מסוכנת
רשת האינטרנט מלאה בפרסומים של מתנגדי חיסונים, שאותם אפשר לחלק לשלוש קבוצות: הראשונה היא של מאמינים בתיאוריות קונספירציה בינלאומיות, השנייה של אלה שבאמת ובתמים חוששים מתופעות הלוואי של החיסונים, שאיתם אפשר להזדהות יותר, והשלישית, האידאולוגית, שבליבה עומדת תפיסה לפיה צלם א־לוהים שבאדם מתבטא בראש ובראשונה בחירות ובאוטונומיה שלו.
חירות ואוטונומיה הן ערכים יהודיים מרכזיים שהפכו לערכים אוניברסליים. אבל בחיים צריך למצוא את האיזונים עם ערכים אחרים. ערך זקוק להגנה כשהוא מאוים. החירות איננה ערך מאוים היום, ודאי לעומת הסולידריות והערבות ההדדית לדוגמה, שלהן אין גדודי יח"צ תרבותיים ופוליטיים.
בהפוך על הפוך, מה שהתרבות לא עשתה עושים היום המשפט והכלכלה. מהרגע שהממשלה החליטה שסגר עשוי למוטט את הכלכלה ולכן לא בא בחשבון, הדרך היחידה למנוע קריסה מוחלטת של מערכות הבריאות היא הרחבה דרמטית של מתווה התו הירוק, קרי – פגיעה בחירות.
כפי שזה נראה, הכיוון די ברור: חייהם של מתנגדי החיסונים ילכו ויהפכו עם הזמן לבלתי נסבלים.
עמדת היועמ"ש מנדלבליט בנושא חדה: מול הזכות לחירות של הסרבן עומדות הזכות לחיים ולבריאות של הסביבה. עידוד החיסונים נועד למנוע סגר רביעי, שזה בפני עצמו הגנה על ערכים, שכן אם נגיע לסגר רביעי ייפגעו זכויות בסיסיות ביותר כמו חופש העיסוק וחופש התנועה, ולכן יש אור ירוק משפטי להרחיב את מתווה התו הירוק.
ההגבלות שהטיל היועמ"ש על קבינט הקורונה נוגעות בעיקר לילדים בני פחות מ־12. הבעיה עם ילדים מתחלקת לשניים: מתחת לגיל 12 הם לא יכולים להתחסן, ומעל גיל 12 הם יכולים להתחסן אולם ההחלטה לא מצויה בידיהם אלא בידי ההורים שלהם. בשל הרחבת מתווה התו הירוק ילדים אינם יכולים להיכנס לבריכות ולאטרקציות בלי תוצאת בדיקות בתוקף, והממשלה רצתה לחייב את ההורים בעלות הבדיקות. היועמ"ש טען שזו גזירה לא מידתית, שתפגע בעיקר בשכבות החלשות. דרישה נוספת של הממשלה שנדחתה הייתה לא להכניס לבית הספר ילדים בלי בדיקה שלילית בתוקף. בלשכת היועמ"ש חששו שהדבר יוביל לפגיעה בילדים שלא התחסנו בשל החלטת ההורים שלהם.
לבסוף הוחלט שמכיתה ח' וצפונה, רק אם 70 אחוז מתלמידי הכיתה הם מחוסנים או מחלימים הכיתה תוכל ללמוד פרונטלית. זהו פתרון ששוברו בצידו, אפשר כבר להתכונן למלחמות בקבוצות הווטסאפ של ההורים.
אולם ההחלטה המעניינת ביותר של היועמ"ש קשורה למורים: מצד אחד הוחלט להטיל עליהם את התו הירוק, וכך מורים שאינם מחוסנים או מחלימים לא יוכלו להיכנס לבית הספר. מצד שני נקבע שמהלך כזה אפשרי משפטית רק אם למורים הללו יוצע מתווה בדיקות שאיננו בלתי אפשרי ליישום: בדיקות מסובסדות חלקית עם תוקף לכמה ימים. לאחר שיימצא המתווה הזה, מורה שלא יתחסן ויסרב גם להיבדק יצא לחל"ת ולא יקבל משכורת. מובן שעמדת היועמ"ש לא אומרת דבר על הבאות. בדרך להוצאה המתווה לפועל עומדים שני מכשולי ענק: יפה בן־דויד ורן ארז.
