גם עכשיו, ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, לא ברור עדיין אם כלל מערכת החינוך תיפתח במועדה. הוויכוח כן־או־לא־חיסונים־בבית־הספר, שהסעיר את המדינה לפני שבועות אחדים, היה בגדר הסחת דעת מהבעיה האמיתית: רוב התלמידים במערכת החינוך לא יכולים עדיין להתחסן, וחיסון כזה עדיין רחוק מאישור. מדובר דווקא בילדים הצעירים, בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, אלה שמסגרת רציפה עבורם היא קריטית לאפשרות של הוריהם לצאת לעבוד ולקיומה של הכלכלה. אבל בזמן שהתווכחנו עם שרת החינוך על חיסונים בתיכונים, משרד החינוך בנה מתווה הדומה יותר למשאלת לב מאשר לתוכנית פעולה.
שתיים מאבני הפינה של המתווה – מערך הבדיקות הסרולוגיות ופיילוט "הכיתה הירוקה" – קרסו השבוע בקול גדול. מערך הבדיקות הסרולוגיות, שעליו בנו הרים וגבעות במשרד החינוך, הראה תוצאות חלשות מאוד ונגנז; הנוגדנים המיוחלים אותרו בקרב 5־8 אחוזים מהתלמידים בלבד. מלכתחילה לא היה מדובר בכלי לצמצום תחלואה, אלא לצמצום בידודים בלבד. התקווה במשרד החינוך הייתה שחלק גדול מהתלמידים יתגלו כמחלימים, מה שיאפשר למידה פיזית בכיתה והימנעות מבידוד. אלא שמראש המחשבה הזו הייתה נואלת, שכן אי אפשר ללמד כיתה חלקית, ובמיוחד כאשר ידוע לנו שבהתפרצות הנוכחית גם מחלימים נדבקים ומדביקים.
פיילוט הכיתה הירוקה התברר גם הוא כמופת של התעלמות מכל הידוע לנו על התפשטותן של מגפות. "הכיתה הירוקה", כמו "התו השמח", קיבלה שם חיובי לניסיון אבסורדי לאפשר לימודים רציפים גם לאחר שנמצא תלמיד חולה בכיתה. על פי התוכנית, רק התלמיד החולה מבודד. חבריו ממשיכים להגיע לבית הספר כרגיל, ורק נדרשים לבדיקת קורונה מדי בוקר. לא מפתיע לגלות שהכיתה הראשונה בפיילוט נסגרה בגלל תחלואה גבוהה בקרב התלמידים.
מערכת החינוך נותרה ללא קווי הגנה מול התחלואה שהביאה את המשק כולו לסגר בראש השנה שעבר, וכעת אין אפילו חובה לבצע בדיקת קורונה ביום הראשון ללימודים. כל המערך המורכב הזה, שקרס כבר בשבוע הראשון להפעלתו, נועד כביכול לשמר "שגרה". אבל אין שגרה בזמן מגפה, כשכל תלמידי גני הילדים ובתי הספר היסודיים חשופים להדבקה ולבידודים. כאשר הם נמצאים בבידוד גם ההורים שלהם נמצאים בבידוד, וכשכולם בבית – גם בלי הכרזה רשמית על סגר – הכלכלה נפגעת. מצד אחד החיסונים פועלים את פעולתם, אבל מצד שני אורבים לנו פתיחת שנת הלימודים וחגי תשרי. קודם נשלח את כל הילדים הלא־מחוסנים אל בתי הספר, ואז נכנס אותם עם כל המשפחה למסיבת הדבקה.
מספיק להסתכל על תעשיית האירועים והתרבות כדי להבין את זה. המדינה לא הכריזה על סגר, אבל התחלואה המתרחבת והמגבלות המחייבות תו ירוק מגיל שלוש ומעלה הביאו לצניחה קשה במכירות ולאינסוף ביטולים. על פי הדיווחים המגיעים מהתעשייה, למעלה מ־80 אחוזים מהאירועים ומההפקות של סוף אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר התבטלו. כנסים, אירועי ילדים, מופעים ותערוכות מתבטלים או חווים ירידה קשה במכירות. על פי הטענות מדובר בכ־2,100 אירועים שבוטלו, והנזק המצטבר עד כה מגיע ל־525 מיליון שקלים. משפחות שמבקשים מהן להמציא בדיקה שלילית עם כל כניסה לבריכה, פארק מים, מסעדה, פסטיבל או מוזיאון – מעדיפות להימנע מהבילוי המתיש. זה קורה בשיא העונה, שבה בריכות למשל רושמות חלק ניכר מהכנסותיהן השנתיות.
הפגיעה הזו בעסקים אינה נחשבת ואינה מזכה אותם בפיצויים, כיוון שלא הוכרז סגר רשמי. כך יכולה הממשלה להתהדר שלא פגעה בעסקים, בעוד בפועל היא פוגעת בהם משום שאכן אין מנוס ממגבלות כלשהן. מה שנקרא ללכת עם ולהרגיש בלי. במגזר העסקי אומנם שמחים על כך שהממשלה לא מכריזה על סגר, אך מבינים שמדובר באירוע לטווח ארוך. רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר נשיאות המעסיקים והעסקים בישראל, מעריך שהקורונה תישאר איתנו לפחות עד סוף 2022, ואולי אף יותר. המציאות הזו מחייבת לדעתו התנהלות עסקית וממשלתית אחרת.
"זו טעות לפתוח את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר", אמר לנו תומר השבוע. "ברור לכולם שבגילאי 12 ומטה זה יגדיל תחלואה ובידודים. אם הילדים בבידוד בבית, זה ישאיר גם את ההורים בבית, לא משנה אם אין סגר, ואנחנו נראה פגיעה בעסקים. בידודים וילדים חולים זה אומר למשל הרבה מאוד ביטולים במלונות בחגי תשרי. גם אם יש עכשיו התאוששות זה יעצור אותה, ואני לא יודע כמה תהיה לממשלה אפשרות לעצור סגר כמו שהיא עושה עכשיו".
תומר סבור שהממשלה צריכה לתת כתף, והדבר צריך להתבטא גם במגזר הציבורי. לא ייתכן למשל שארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות, מתכונן עכשיו לדרוש תוספת שכר במגזר הציבורי, כאילו לא הייתה קורונה מעולם. "אם עושים עסקת חבילה, אז צריך להבין את יחסי הכוחות", אומר תומר. "אנחנו לא מגיעים לשולחן מאותה עמדה. המגזר הפרטי ספג הרבה פגיעות והתכווץ בשנה וחצי האחרונות. המגזר הציבורי לא נפגע בכלל. ההסתדרות צריכה להבין שהיא חייבת לתת הקפאת שכר במגזר הציבורי, בלי שום דרישות בתמורה. הם למשל רוצים עוד ימי חופשה וקיצור שבוע העבודה. אבל הם לא יכולים לבוא עם תנאים, הם קודם כול צריכים לתת כתף במלחמה".
מיום ליום מתברר לנו כי למרות מבצע החיסונים המרהיב של ישראל, הקורונה היא עסק לטווח ארוך. בסגר הראשון לא הבנו את גודל האירוע, אבל היינו נכונים להקרבות. עטינו מסכות, חיטאנו משטחים ונשארנו בטווח של מאה מטרים מהבית. המגזר העסקי היה בהדממה כמעט מלאה. גם את הסגר השני קיבלנו על עצמנו, על רקע התחלואה הגוברת והציפייה לחיסונים שאוטוטו מגיעים. לא היה כיף, אבל סגרנו. הסגר השלישי היה קצת יותר מדי. הציות היה נמוך ומלא חורים ככברה, אבל נתַנו הזדמנות לחיסונים לפעול. אבל גם אחרי שרובנו הגדול התחסַנו, התברר שהווריאנטים הם לא תיאוריה ושהירידה בחיסוניות היא עובדה. חזרנו למצב מלחמה. איש כמעט לא צפה את החזרה הדרמטית והמהירה כל כך של התחלואה, אבל חדירת זן הדלתא הביאה אותנו עד הלום. עכשיו כדאי להפנים שזה כנראה לא יהיה הווריאנט האחרון, לא זריקת הדחף האחרונה שניקח, ואולי גם לא הסגר האחרון. היכונו לשובו של האקורדיון.
עסקת חבילה
לחוק ההסדרים יש תהליך משלו, וכללי טקס משלו. בכל שנה שבה הוא מוגש נשמעות טענות על כך שהוא גדול מדי ופוגע בדמוקרטיה, ועולות דרישות להחריג ממנו סעיפים מסוימים. הקריאות הללו מתואמות להפליא עם קבוצות אינטרס שנפגעות ממנו, ונתמכות בידי חברי כנסת המקורבים לקבוצות הללו. הדברים ידועים ומוכרים היטב גם למשרד האוצר שמנסח את החוק, והוא נוהג משכבר הימים להכניס עיזים לחוק כדי להוציא אותם ברגע האמת ולהגן על סעיפים אחרים, מרכזיים יותר. מנהג אבותינו הוא, וגם הפעם הוא מתקיים. יו"ר הכנסת מיקי לוי סיכם עם שר האוצר ליברמן על צמצום חוק ההסדרים והוצאת מספר סעיפים ממנו ובהם חוק המטרו, ההיטל על רפואה פרטית, הפיקוח על מטבעות וירטואליים, וחובת העברת נתונים מגופים פיננסיים לרשות המסים.
בחוק נותרו עוד כמה רפורמות משמעותיות ונתונות במחלוקת כמו הרפורמה בחקלאות, והעלאת גיל הפרישה לנשים. שורה של חברי כנסת ממפלגות העבודה, מרצ וכחול לבן חתמו על מכתב הדורש להוציא את הרפורמה בחקלאות מחוק ההסדרים. חלקם התחייבו שלא להצביע בעד החוק אם יכלול את הרפורמות הללו. עד כה, הכול על פי המנהג.
הביקורת נגד חוק ההסדרים איננה חסרת בסיס: יש בו אכן היבט של פגיעה בדמוקרטיה, משום שהדיון על כל החוק כחבילה אחת מקשה על הכנסת לדון ברצינות בכל אחד מסעיפיו, ובכך נפגעת היכולת של הכנסת לפקח על הרשות המחוקקת. עם זאת, יש סיבה שהחוק הזה קיים. ב־1985, על רקע המשבר הכלכלי החמור, התקשתה ממשלת ישראל להעביר את השינויים שהיא הייתה חייבת לבצע כדי להיחלץ מהמשבר. לצד התקציב עתיר הקיצוצים עבר גם "חוק הסדרים במשק המדינה", שאִפשר להעביר שינויי חקיקה הנוגעים לסעיפי התקציב.
מבחינת הממשלה, חוק ההסדרים הוא חלק מהמדיניות הכלכלית שהיא מציגה. בעוד התקציב מחלק את העוגה בהתאם לסדרי העדיפויות הקואליציוניים, חוק ההסדרים כולל סעיפים שנועדו להקטין את ההוצאה התקציבית בכללותה, להגדיל את ההכנסות לתקציב, ולהחיל שינויים מבניים ורפורמות שתכליתם להגדיל את העוגה הכללית ולא רק לחלק אותה.
מאז 1985 ועד היום, זו הדרך של משרד האוצר להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות, שנתקלות תמיד בהתנגדות מצד קבוצות אינטרס שעשויות להיפגע. הפתרון הוא להעביר הכול יחד, בעסקת חבילה חקיקתית. כיוון שחוק ההסדרים צמוד לתקציב, וללא אישור תקציב הממשלה נופלת, הממשלה יכולה להפעיל משמעת קואליציונית ולדאוג שהוא יעבור. הח"כים שחתמו על המכתבים הדורשים שינויים בחוק ההסדרים יצטרכו בסופו של דבר לחתום עליו, או שהם עלולים להישאר מחוץ לכנסת במקרה של בחירות חדשות.
מכאן גם נובעת הדרישה של הארגונים החקלאיים להוציא את הרפורמה בחקלאות מחוק ההסדרים. אם לא תהיה משמעת קואליציונית בעקבות קשירת החוק לתקציב, יוכל כל חבר כנסת להכניס שינויים בחוק כאוות נפשו. הטקטיקה ברורה: מה שלא בא בעסקת חבילה אפשר למסמס, לדחות, לנטרל. אם יצליחו בהוצאת הרפורמה מחוק ההסדרים, אזי היא תתנהל בעצלתיים, עם אינסוף דיונים על כל ענף ועם כל ארגון. ככה גם מספקים פרנסה לעשרות לוביסטים שנים קדימה, וגם דוחים עוד קצת את הקץ.
אלא שצעד כזה הוא גם מסוכן מבחינת החקלאים, שכן שרי האוצר והחקלאות יכולים להעביר את החלקים הקשים ביותר למגזר החקלאי, גם ללא צורך בחוק ההסדרים. בסמכותו של שר האוצר לבטל מכסים על יבוא תוצרת חקלאית, גם בלי הסכמות עם החקלאים. באותה מידה, שר החקלאות יכול לבטל את התכנון בענף הביצים בלי חוק הסדרים ובלי הסכמת הלולנים. מה שהרפורמה מציעה הוא גם תמיכות ישירות לחקלאים, מענקי חדשנות ופיתוח ותוספות אחרות. אם יתמידו בסרבנותם, יקבלו רק את המקל בלי הגזר.
ואכן, שר האוצר אביגדור ליברמן הבהיר השבוע כי לא יהסס ללכת בדרך זו. "לפתוח ליבוא צריך חתימה של שני שרים – שר החקלאות ושר האוצר. אם יטרפדו את הרפורמה, משרד האוצר יחסוך 3 מיליארד שקלים והחקלאים יפסידו", הבהיר השבוע. לדבריו, "האוצר היה קרוב מאוד לסיכומים עם החקלאים, אבל מי שטרפד את ההסכמות היו דווקא חברי כנסת מהקואליציה. הם שכנעו את החקלאים שהם לא צריכים להיכנס להסכם עכשיו. יש כאלה שרוצים לשמר כמה עסקנים בחקלאות. חבל שיש כמה חברי כנסת שתופסים עמדה בלי להבין במה מדובר, בלי לקרוא את החומר ולהתעמק. יש אנשים שלא רוצים את הרפורמה. העסקנים של החקלאים, מועצות הייצור ואלה שסוחרים במכסות. אנחנו לא יכולים להישאר במצב שיש לנו רק 7,000 חקלאים פעילים, בממוצע גיל 66, וחקלאות לא תחרותית. אנחנו רוצים חקלאות סטארט אפ ניישן".
לא נעים לומר, אבל נראה שביסוד המאבק לא נמצא רק החשש לעתיד המרחב הכפרי או ההתיישבות החקלאית, אלא רצון בהגדלת הפיצויים במסגרת התמיכה הישירה בחוק, והרחבת הטבות כמו סבסוד מים. המתווה של משרד האוצר מציע כרגע 100 שקלים לדונם בשנה, ובסך הכול כ־400 מיליון שקלים בתמיכה ישירה. החקלאים מעוניינים להגדיל את המחיר לדונם, ולהכפיל את הסכום לתמיכות ישירות. בסופו של יום יהיה משא ומתן ויוסכם על מספר כלשהו, וחברי הכנסת יוכלו לומר ש"דאגו למגזר החקלאי".
מאחורי מאבק החקלאים ברפורמה לא עומד רק החשש לעתיד המרחב הכפרי או ההתיישבות החקלאית, אלא רצון בהגדלת הפיצויים במסגרת התמיכה הישירה בחוק
ממסדיות מהסוג הישן
בצעד חסר בושה הגדילה השבוע הממשלה את הפנסיות התקציביות של גמלאי צה"ל, ועוד ליוותה את הצעד בזעקות שבר, משל מדובר במגזר הרמוס ביותר במשק. כששר הביטחון בני גנץ דפק על השולחן בישיבת הממשלה ואמר שלא ייתן ידו לדבר הזה, היה אפשר לחשוב שמדובר בעוולה היסטורית בלתי נתפסת. הרמטכ"ל כוכבי דייק יותר כשאמר כי "זו קודם כול החלטה של ערכים ולא של מספרים", כי המספרים אכן לא לטובתם. בצה"ל נהנים משכר נאה לאורך הקריירה, במיוחד מדרגת רס"ן ומעלה, והפנסיות הצה"ליות גבוהות משמעותית מכל סקטור אחר במגזר הציבורי.
חמור מכך, בניגוד לסקטורים אחרים, שבהן הפנסיה התקציבית תיכחד בסופו של דבר כיוון שהחל משנת 2001 עברה המדינה למודל פנסיה שבו העובד חוסך אחוזים משכרו, בתוספת ממשלתית, לטובת שנות הפנסיה (מודל פנסיה צוברת), בצה"ל קיבלו חריג מיוחד בדמות "פנסיית גישור" – המשולמת לגמלאי צה"ל שפורשים מהצבא בגיל צעיר, ממועד פרישתם מהצבא ועד הגיעם לגיל הפנסיה. הגדלות הרמטכ"ל שהממשלה הכשירה השבוע יחולו כנראה גם על הגמלאים הללו. לא רק שלא יהיה תאריך תפוגה על הפנסיות הצה"ליות, הן עוד ילכו ויגדלו עם השנים.
הטענות כי "תוספת הרמטכ"ל" – תוספת שניתנה באופן לא חוקי במשך עשורים לכלל הגמלאים, והוכשרה השבוע בממשלה – דרושה כדי להשאיר את כוח האדם האיכותי בצבא, כמו שטען ראש הממשלה בנט, פשוט אינן קשורות לתוספת שהוכשרה. מתוך מיליארד וחצי השקלים שתעלה התוספת, יותר ממיליארד הולכים למי שכבר נמצא במסלול פנסיה תקציבית, ואין להם השפעה על מי שנכנס עכשיו למסלול קבע. המחשבה כי צעיר מוכשר בעל אפשרויות בשוק מחוץ לצבא, בעיקר במקצועות טכנולוגיים, יעדיף להישאר במסלול צה"לי בגלל תוספת לפנסיה שיקבל בעוד 25 שנים – איננה סבירה בעליל. אם זאת הייתה המטרה, הגדלת השכר ההתחלתי הייתה צעד משפיע הרבה יותר, וכן שכר דיפרנציאלי לתפקידים תחרותיים במיוחד.
בנט, שמסרב להודיע על סגר בנימוק שכך לא יהיה לו כסף לנמ"ר צבאי או לשכפ"צים, בחר להגדיל את הפנסיות התקציביות, שדבר אין להן עם ביטחון מדינת ישראל. ההגדלה הזו נעשתה תוך התעלמות מחיילי הסדיר ששכרם לא הועלה כבר שנים, וממשבר כלכלי שעובר על המשק כולו. הגוורדיה הצה"לית הגיעה כהרגלה לישיבת הממשלה עם המדים המגוהצים והז'רגון הצבאי, והוכיחה שכמו תמיד היא תקבל מה שהיא רוצה. בני גנץ, השר שאמור לדאוג לביטחון מדינת ישראל, ומי שכרמטכ"ל לשעבר זכאי לפנסיה התקציבית הגדולה ביותר, הוכיח שוב שממלכתיות היא רק שם קוד לממסדיות מהסוג הישן. החבר'ה דואגים לעצמם.
